דחיית בקשה לפתיחת הסכם שומות CFC לפי סעיף 147 לפקודה

תקציר ה"פ 63495/12
המבקשת: ב.ס.ר אירופה בע"מ (בפירוק)
המשיב: 1. מנהל רשות המסים; 2. פקיד שומה למפעלים גדולים

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה עתירה שעניינה בקשת המבקשת, חברת ב.ס.ר אירופה, לפתיחת הסכם שומות CFC לפי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). נפסק כי מי שבחר להתקשר בהסכם שומות והשלים עם עמדת רשויות המס באופן שבו היא באה לידי ביטוי בשומה המוסכמת - ויתר על מסלול הערעור הקבוע בפקודה והוא מושתק ומנוע מלנהוג אחרת. נוסף על כך נדחתה טענת ב.ס.ר לטעות בעת חתימה על הסכם השומות, ונקבע כי בדנן לא הייתה טעות כמשמעות מונח זה בחוק החוזים, ואף אם הייתה טעות הרי מדובר בטעות בכדאיות העסקה בלבד.
השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים
המבקשת עותרת לחיוב מנהל רשות המסים להשתמש בסמכותו הקבועה בסעיף 147 לפקודה ולהורות על פתיחת הסכם השומה לשנת 2007 ועריכתו מחדש. הסכם השומה נשוא העתירה עניינו סיווגה של חברה בת הולנדית, גיבור הולנד, כ"חברה נשלטת זרה" (להלן: "חנ"ז") כהגדרת מונח זה בסעיף 75ב לפקודה.
לטענת ב.ס.ר, הגדרתה של גיבור הולנד כחנ"ז הביאה לחיובה בתשלום מס נוסף בשווי נומינלי של 70 מיליון ש"ח. ב.ס.ר סברה כי אין מקום לסיווגה של גיבור הולנד כחנ"ז, וממילא אין מקום לחיוב המס בהיקף האמור. בעקבות זאת, התקיימו מגעים בין ב.ס.ר ומייצגיה לבין גורמים בפקיד שומה למפעלים גדולים (להלן: "פשמ"ג"), אשר בסיומם נחתם בין הצדדים הסכם שומות לשנים 2007-2004. על פי הסכם זה יצאו שומות סופיות מוסכמות לשנים 2007-2004, וכן נקבעה פריסת תשלומים של חיובי המס. עתה טוענת ב.ס.ר כי הסכם השומות מבוסס על טעויות משפטיות מהותיות, וכן על הנחות עובדתיות שגויות המחייבות פתיחת השומה בידי המנהל לפי סעיף 147 לפקודה, או ביטולו מחמת הצדק לפי סעיף 14 לחוק החוזים בשל הטעות שבבסיסו.
בהקשר זה טוענת ב.ס.ר כי התקשרה בהסכם בשל לחץ שבו הייתה שרויה אחר שהוצאו השומות בידי פשמ"ג ונוכח החוב שנבע מהן. לדבריה, עמדה באותה עת ערב הנפקת אגרות חוב. גופים מוסדיים שהיו אמורים להוביל את הנפקת אגרות החוב, כך נטען, התנו את השתתפותם בהנפקה בסגירת המחלוקת מול רשויות המס כדי להסיר אי ודאויות. לחץ זה תמרץ את ב.ס.ר להגיע להסכמה עם רשויות המס, כאשר תוכניתה הייתה להקטין בהמשך את תשלומי המס בפועל כתוצאה מן ההסכם מכוח הנפקת אגרות החוב. הנפקת אגרות החוב אמורה הייתה ליצור לב.ס.ר הוצאות מימון בהיקפים ניכרים, ואת אלו הותר לה לקזז על פי הסכם השומות אל מול הכנסות עתידיות מגיבור הולנד. ב.ס.ר קיוותה כי ההנפקה תצא לפועל וכך יופחתו תשלומי המס. ואולם, הלכה למעשה ההנפקה לא יצאה אל הפועל.
דיון
הסמכות המסורה למנהל בסעיף 147 לפקודה לפתיחת שומות היא סמכות אשר יש לפרשה בצמצום ולאפשר הפעלתה רק במקרים חריגים.
אדם שאינו משלים עם עמדת פקיד השומה זכאי בדין לפנות לבית המשפט המחוזי, לערער על החלטת פקיד השומה ולהביא להכרעת בית המשפט את המחלוקת שבינו לבין פקיד השומה. מי שבחר להתקשר בהסכם שומות - השלים עם עמדת רשויות המס באופן שבו היא באה לידי ביטוי בשומה המוסכמת וויתר על מסלול זה, והוא מושתק ומנוע מלנהוג אחרת. ודאי שאין הוא זכאי לכפות על המנהל לשוב ולבדוק את עניינו על דרך פתיחת שומה לפי סעיף 147 לפקודה, כפי שמבקשת ב.ס.ר לעשות במקרה דנן. ב.ס.ר ויתרה על הזכות המוקנית לה בדין להביא להכרעת בית המשפט את המחלוקת שבינה לבין פשמ"ג, ובהתאם התקשרה בהסכם השומות. תובענה זו אינה אלא ניסיון לעקיפת ההסכם שעשתה ב.ס.ר מרצונה. זהו שימוש לרעה בהליך משפטי, ולפיכך אין להתירו. נוסף על כך, התרת פתיחת השומה עלולה לקעקע את יסוד מנגנון הסכם השומות שתכליתו הכרעה סופית במחלוקת.
אכן, בעניין מחלב (ע"א 7726/10) פסק בית המשפט העליון כי המנהל רשאי להשתמש בסמכותו הקבועה בסעיף 147 לפקודה ולהורות על ביטולן של שומות בהסכם, במקרה שבו התברר כי הסכמתו של פקיד שומה בהסכם ניתנה מחמת טעות משפטית. עם זאת, בעניין מחלב היה מדובר בבחינה מאוחרת של ההסכם בידי היועץ המשפטי לרשות המסים אשר סבר כי מדובר בשומה המנוגדת לפסק דינו של בית המשפט העליון, שהביא לפתיחת השומה. לא כך בענייננו.
לעניין טענת ב.ס.ר בדבר "טעות" במישור הלחץ שבו הייתה נתונה לקראת הנפקת אגרות החוב, וניסוח ההסכם שלא הביא בחשבון אפשרות שההנפקה לא תצא לפועל והיקף המס שבו תיאלץ ב.ס.ר לשאת בעתיד יגיע לעשרות מיליוני ש"ח - הרי הלחץ שבו הייתה שרויה ב.ס.ר לטענתה, אין לו דבר עם "טעות" כמשמעה בחוק החוזים. אף אופן ניסוח ההסכם אינו נראה כלל ועיקר כ"טעות", וזו לא הוכחה. מכל מקום, סעיף 14(ד) לחוק החוזים מוציא מכלל "טעות" - טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה. העובדה שהתבררה בדיעבד כנטען בדבר מכשול לאפשרות לקיזוז הוצאות מימון אל מול החיובים הנובעים מן ההסכם, אינה אלא פגיעה בדיעבד בכדאיות העסקה, שלכאורה לא הייתה מניעה לב.ס.ר לצפות מראש את האפשרות כי תתממש. כך או אחרת, ודאי שאין יסוד לטענה כי מדובר ב"טעות" כמשמעה בסעיף 14(א) לחוק החוזים, אשר הצד השני "ידע או היה עליו לדעת על כך". כאמור, לא הוכחה "טעות", ובוודאי לא הוכח כי פשמ"ג היה מודע ל"טעות" כלשהי.
תוצאה
העתירה נדחתה. המערערת חויבה בהוצאות בסך 40,000 ש"ח.

בבית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כב' השופטת ת' בזק-רפפורט
ניתן ב-2.9.2013