הבעל התחרט על מתנה שהעניק לאשתו - לאחר הגירושים ביהמ"ש פסק לטובתה

תצהיר מתנה גובר על הסכם מימון שבוטל - כך עולה מפסק דין של השופט נפתלי שילה. בעל חזר בו מהענקת מתנה לאשתו (ממנה התגרש בהמשך), אך ביהמ"ש למשפחה בתל אביב פסק שלאישה בעלות על מחצית מהבית בשווי של 5-6 מיליון שקל.

טרם נישואי בני הזוג, העבירו הוריו של הבעל לו ולאחותו את זכויותיהם, במגרש בהרצליה במתנה. עם נישואיהם חתמו בני הזוג על הסכם ממון, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, ובו נקבע שכל רכוש שיש לצדדים במועד החתימה, או כזה שיתקבל בעתיד במתנה או בירושה, יהיה רכושם המשותף.

ביחס למגרש, נקבע שהוא יישאר בבעלותו הבלעדית של הבעל ולא ייכלל במסגרת הרכוש המשותף. בנוסף, נקבע כי במקרה של פרידה בין בני הזוג, תהיה האישה זכאית לפיצוי בסך 25% משווי חלקו של הבעל בקרקע.

עברו להתגורר בבית עם ילדיהם והזכויות במגרש נרשמו על שם הבעל

כעבור מספר שנים הבעל על תצהיר לפיו הוא מעניק מחצית מחלקו במגרש לאישה במתנה (ללא תמורה) וללא יכולת לחזור בו. לאחר מכן ביטלו השניים את הסכם הממון ביניהם והביטול אושר בבית המשפט לענייני משפחה.

עסקת המתנה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בניגוד לחוק המקרקעין משנת 1969 המבהיר שעסקת נדל"ן מושלמת רק ברישום בטאבו.

לימים בנו בני הזוג על המגרש בית, שנבנה בין השנים 2006-2009 ושלצורך בנייתו לקחו הלוואות, בסך כולל של מעל מיליון שקל.

בתחילת 2010 עברו בני הזוג להתגורר בבית עם ילדיהם, והזכויות במחצית המגרש נרשמו על שם הבעל בלשכת רישום המקרקעין. המחצית השנייה נרשמה על שם אחותו.

הבעל העניק לאישה במתנה מחצית מזכויותיו בנכס, אך לא רשם בטאבו

לאחר שהושלמה העברת הזכויות על שמו, הוא ביקש מעורך הדין שלא להמשיך בפעולות הנדרשות לרישום עסקת המתנה בינו לבין אשתו בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, הבעל נותר רשום כבעלים של מחצית המגרש, ואילו האישה לא נרשמה כבעלת זכויות במגרש.

בשנת 2011 חתמו בני הזוג שוב על אותם תצהירי מתנה, לפיהם הבעל מעניק מחצית מחלקו במגרש במתנה לאישה.

כעבור כחצי שנה, כשהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון, הגישה האישה באמצעות עו"ד נאוה פרס תביעות נגד הבעל: תביעת מזונות לילדים, ותביעה רכושית. במסגרת התביעה הרכושית עתרה האישה לפסק דין הצהרתי, שיקבע כי היא בעלת מחצית מזכויות הבעל במגרש, ובבית שנבנה עליו.

עו"ד נאוה פרס: "בית המגורים הוא גולת הכותרת של החיים המשותפים"

טענת הבעל כי תצהיר המתנה מבטל את כלל "כוונת השיתוף הספציפי" נדחתה על ידי בית המשפט. גם טענתו שהוא רשאי היה לחזור בו מהמתנה שהעניק לאישה, מאחר שהמתנה לא הושלמה (לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין) נדחתה.

טענה שלישית של הבעל שלא השפיעה על הכרעת הדין הייתה שכל השנים שמרו בני הזוג על הפרדה רכושית מוחלטת, ואף בניית הבית מומנה בעיקר מכספי משכנתא שהוא פרע מחשבונו הפרטי, ובסיוע אמו וחבריו.

עו"ד נאוה פרס טענה שהבית נבנה מכספים משותפים של בני הזוג, ושהאישה הייתה מעורבת בבנייתו. לדבריה לא לחינם העניק הבעל לאישה מחצית מזכויותיו בבית במתנה ובתצהירו ויתר על הזכות לחזור בו מהמתנה. "בית המגורים הוא גולת הכותרת של החיים המשותפים, קיימת כוונת שיתוף ספציפי בבית, ולכן הוא שייך גם לאישה מכוח הדין הכללי, ומכוח העובדה שהצדדים הסכימו ביניהם שהבית משותף", ציינה.

הבעל לא הבהיר לאישה שהמתנה מותנית בכך שחייהם יישארו משותפים

ביהמ"ש קבע שמאחר וחל על הצדדים חוק יחסי ממון, כל הכספים, הנכסים והזכויות הפנסיוניות שצברו מיום נישואיהם ועד למועד הגשת התביעה, יחולקו ביניהם בחלקים שווים.

המחלוקת העיקרית היא בשאלה האם מגיעות לאישה מחצית מהזכויות במגרש ובבית בהרצליה. לטענת הבעל, המתנה ניתנה לאישה, כל עוד השניים יישארו יחד. הבעל אף העיד, כי היה משלים את העברת הבית על שמה, לו הייתה חוזרת עמו לשלום בית.

אלא שהבעל לא הבהיר לאישה כי המתנה שהעניק לה מותנית בכך שחייהם יישארו משותפים. התחייבותו בכתב של הבעל שלא לחזור בו מהמתנה, מעידה על כך שהמתנה היא ללא תנאי וללא זכות חזרה.