מנהלת חנות שפוטרה בטענה כי גנבה מקופת המעסיק תפוצה בכ-54,400
רקע עובדתי ---------------- מרי אוחיון (להלן:"העובדת") שימשה כמנהלת חנות באחד מסניפי הרשת זיפ הופ רשת חנויות בע"מ (להלן:"המעסיקה"). העובדת טענה, כי פוטרה על רקע טענת המעסיקה, כי נטלה כספים מקופת החנות. בנוסף, טענה, כי אולצה להודות בגניבה ולהסכים לניכוי הכספים משכרה. לאור האמור, הגישה העובדת תביעה לקבלת פיצוי בגין פיטורין שלא כדין, השבת סכומים שנוכו משכרה, פיצוי בגין אי שימוע, חוסר תום לב וזכויות נוספות. מנגד טענה המעסיקה, כי עבירה חמורה כגניבה מצדיקה פיטורים לאלתר, ללא מתן הודעה מוקדמת ושלילה מלאה של פיצויי פיטורים.
פסק הדין ------------ ראשית, בית הדין נדרש לשאלה האם עלה בידי המעסיקה להוכיח, כי העובדת נטלה ממנה שלא כדין כספים מקופתה, הודתה בכך בכתב, ואף נתנה הסכמתה לניכוי הסכומים משכרה. נקבע, כי לא עלה בידי המעסיקה להוכיח, כי העובדת נטלה כספים מקופתה כאשר בית הדין לא נתן אמון בגרסת המעסיקה וקבע, כי אף על פי שלא היה ברור אם אכן היה חסר בקופת המעסיקה, אולם גם אם אלה פני הדברים לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לכך שהעובדת היא זו שגרמה לכך. כמו כן, נקבע, כי התובעת אולצה ליטול על כך אחריות מכוח תפקידה כמנהלת החנות וניכוי הכספים בוצע שלא בהסכמתה החופשית. לטענת בית הדין, מנהגה של המעסיקה לגבות כל חסר בקופתה מעובדיה מן הראוי שיחלוף מן העולם. אמנם נכון הוא, כי תנאי מכללא בכל חוזה עבודה הוא, כי על העובד לשמור על רכושו של המעביד כמיטב יכולתו, ולקיים את חוזה העבודה בדרך מקובלת ובתום לב שאם לא כן, עשוי להיות מחויב בנזק שגרם. עם זאת, ברור הוא שמקום בו בבני אדם מדובר ולחלופין בתוכנות מחשב, מדובר בסיכונים עסקיים של המעסיקה, והדין אינו מאפשר את גלגולם אל כתפי העובדים. יתר על כן, מעסיק אינו רשאי לנכות משכרו של עובד, בתקופת עבודתו אצלו, אלא סכומים התואמים את הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן:"חוק הגנת השכר"). לענייננו רלוונטי סעיף 25(א)(6) לחוק הקובע, כי אין לנכות משכרו של עובד אלא: חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה". במקרה דנן, לא הציגה המעסיקה כל התחייבות בכתב של העובדת המעידה על הסכמתה לניכוי הכספים, ועל כן הניכוי משכר העובדת נוכה בניגוד לחוק. באשר לבחינת נסיבות סיום יחסי העבודה, צוין כי הנטל להוכחת קיומן של נסיבות שיש בהן כדי לשלול מעובד פיצויי פיטורין או להפחית את שיעורם מוטל על המעסיק. כאשר טענת המעביד לשלילת פיצוי הפיטורים נשענת על מעשה פלילי שביצע לכאורה העובד, נדרש המעביד לנטל הוכחה מוגבר. בהקשר לכך נקבע, כי לא עלה בידי המעסיקה להוכיח את מעשה הגניבה הנטען של העובדת ברמה מוגברת כנדרש בהתבסס לכך שלא הוכחה אמיתות חתימתה של העובדת על "מכתב ההודיה" בדבר גניבת הכספים ועל הטענה, כי אין לתת משקל של ממש לחוות הדעת הגרפולוגיות שהגישו הצדדים וכי אין לבסס על בסיסן ממצאים עובדתיים כלשהם. בנוסף, בית הדין התייחס לכך שהעובדת המשיכה בעבודתה כרגיל גם לאחר שהואשמה במעשה הגניבה וכי המעסיקה הגישה תלונה במשטרה אודות הגניבה רק כחמישה חודשים לאחר שהעובדת הגישה את תביעתה לפיצויים. לאור האמור לעיל, בית הדין קבע, כי דין התביעה להתקבל ופסק לעובדת פיצוי על סך כ-54,400 שכלל פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי עריכת שימוע, והחזר הסכומים שנוכו משכרה.
(*) הכותבת עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים HPS"
