קיזוז ימי מחלה ממכסת ימי מחלה הצבורה לזכותו של עובד חודשי

חוק דמי מחלה, התשל"ו 1976 (להלן: "החוק") מבחין לעניין חישוב תקופת המחלה בין עובד במשכורת (שכר חודשי) לבין עובד בשכר (יומי או שעתי). סעיף 2(ב)(1) לחוק קובע, כי לגבי עובד חודשי, תהא תקופת המחלה כל ימי מחלתו, לרבות ימי מנוחה שבועית וחגים. זאת בשונה מעובד יומי/שעתי, אשר על פי החוק תהא תקופת המחלה כל ימי מחלתו, למעט ימי מנוחה שבועית וחגים. סעיף 4(א) לחוק קובע, כדלקמן: "תקופת הזכאות לדמי מחלה לא תעלה על תקופה מצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה החל מהיום שבו חל עליו חוק זה ולא יותר מ 90 יום, בניכוי התקופה שבעדה קיבל העובד דמי מחלה על פי חוק זה". לאור הוראות החוק, חייב המעסיק לשלם לעובד דמי מחלה, בכפוף למספר ימי המחלה הצבורים לזכותו של העובד. מכסת ימי המחלה, אותה צובר העובד על פי החוק, משמשת לצורך תשלום דמי המחלה. כנגד תשלום דמי מחלה, יקזז המעסיק מהעובד בהתאמה ימי מחלה מהמכסה הצבורה לזכותו של העובד. לסיכום, עובד בשכר חודשי אשר נעדר ממקום עבודתו עקב מחלה, יהא זכאי לתשלום דמי מחלה גם עבור ימי המנוחה השבועית שחלו בתקופת מחלתו. מצבירת ימי המחלה של העובד יקוזזו ימי המחלה עבורם קיבל העובד תשלום ובכלל זה ימי המנוחה. היום היחיד שקיזוזו נתון לפרשנות, הוא יום המחלה הראשון, עבורו אין חובת תשלום מכוח החוק. ואז, כאמור, שאלת קיזוזו נתונה לפרשנות ותלויה ברצון המעסיק. המשיבה מומחית לדיני עבודה. המחלקה המשפטית "כל עובד", חברת חשבים.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים HPS"