האם אבות בתפקידי הוראה זכאים ל-"תוספת אם" ?

העובדות ----------- בכפוף להסכמים קיבוציים אשר נחתמו בין מדינת ישראל (להלן: "המעסיקה/המדינה") לבין נציגי העובדים בתחום ההוראה, אמהות שהן עובדות הוראה לילדים עד גיל 14, המועסקות במשרה מלאה, זכאיות לתוספת אם בשיעור של 10% (להלן: "תוספת אם"). במקרה דנן נדונו במאוחד חמישה ערעורים שהגישה המדינה כנגד פסיקה של שלושה בתי דין אזוריים, אשר קבעו כי יש להכיר בזכאותם שלעובדי הוראה אבות ל תוספת אם בין בעין, בדרך של קיצור שבוע עבודה ובין בפיצוי כספי. זאת בדומה לזכאותן של עובדות הוראה אמהות ובכפוף לכך שבת הזוג אינה מנצלת את אותה תוספת. בתי הדין נימקו את החלטתם בהתבסס על הזכות להורות לפי סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק השוויון") ועל עקרון השוויון ואיסור הפליה פסולה בדין הכללי. באחד הערעורים, הודיעה המדינה, כי היא מסכימה להכיר בזכאותו של עובד הוראה אב לילדים למימוש תוספת אם בעין ע"י קיצור שבוע עבודה ובכפוף לתנאים הנדרשים לכך. אשר על כן, עמדה במחלוקת השאלה הבאה: האם עובדי הוראה אבות זכאים לתוספת אם כפיצוי כספי בדומה לעובדות הוראה אמהות לילדים עד גיל14. פסק הדין ------------ בית הדין בחן את הזכאות ל"תוספת אם" כפי שנקבעה בהסכמים קיבוציים ובהתאם למסגרת החקיקתית ותכליתה לעניין זכות הוריתו שוויון בעבודה. המשיבים, עובדי הוראה אבות, טענו למעשה בית דין, הפליה אסורה ופגיעה לפי חוק השוויון וכן התבססו על פסק הדין בעניין סעדון(*), לפיו הזכות לתוספת אם כתוספת כספית הינה זכות הורית המוענקת לעובדות ועובדי הוראה מורים כאחד. עוד נטען, כי רעיותיהם עבדו ולא נהנו מהזכאות לתוספת אם. מנגד טענה המדינה, כי הזכות ל"תוספת אם" מתייחסת לקיצור יום עבודה ולא להקטנת היקף משרה. "תוספת אם" נועדה לשמש תמריץ לעובדות הוראה אמהות לילדים לצאת לעבודה. הענקת זכות כספית לעובדי הוראה תאיין את התכלית העומדת ביסוד החלת הזכות לקיצור יום עבודה לעובדי הוראה. בנוסף, עסקינן בזכות יתר המוענקת לנשים עובדות ואין מדובר בהפליה אסורה. כמו כן, הועלתה טענת השיהוי כלפי המשיבים וכעניין של מדיניות ציבורית ואינטרס הכלל, אין להטיל על משרד החינוך חיוב בגין שנים עברו שיתכן ויהיו בעלי השלכות רחבות היקף על כלל עובדי שירות המדינה. ביחס לפסקי הדין האזוריים טענה המדינה כי המשיבים לא הוכיחו תביעתם שכן לא עמדו נשות המשיבים בתנאים המאפשרים קבלת זכאות לתוספת אם. בית הדין קבע, כי פ"ד סעדון(*) אינו מקים מעשה בית דין נגד המדינה היות שבפ"ד זה לא עלתה שאלת סיווגה של תוספת אם כזכות בקשר להורות כפי הועלה במקרה דנן. עוד נקבע כי זכות בקשר להורות בהתאם לסעיף 4 לחוק השוויון מהווה רשימה סגורה של זכויות הוריות הניתנות להורים וביניהן הזכות לקיצור יום עבודה של אחד מהם. הזכות הוכרה לאם לילד והוקנתה גם לאב עובד כזכות בעין ליציאה מוקדמת מהעבודה בלבד. תכלית סעיף 4 לחוק השוויון הינה קידום השותפות בין עובד לעובדת באחריותם ההורית והמשפחתית ובתמורה לשוויון מהותי בין המינים בחברה בכללותה לרבות בעולם העבודה. הענקת תוספת אם כספית לעובדות הוראה בלבד אינה הפליה אסורה לפי סעיף 2 לחוק השוויון אלא מדובר בהבחנה והעדפה מתקנת לאמהות עובדות כדי שהן תוכלנה להגשים את כישוריהן בשוק העבודה ולמקסם את הכנסתן ועם זאת לאפשר לאבות עובדים להיות מעורבים בטיפול הילדים ובמימוש זכויות הוריות. אשר על כן, נקבע כי ערעורי המדינה התקבלו, עובדי הוראה אבות, אינם זכאים למימוש תוספת אם כהטבה כספית. עם זאת, לפנים משורת הדין לא נדרשו המשיבים להחזר הסכומים ששולמו להם, ככל ששולמו מתוקף פסקי הדין האזוריים. (*) עב (ב"ש) 300301/97 אברהם סעדון-מדינת ישראל, פד"ע לח כט

(*) המידע באדיבות "כל עובד" - מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים HPS"