דמי תאונה ("פרטית") חלקיים למי שהמשיך לעבוד בחלק מהעיסוקים שקדמו לתאונה

ביום 1 בספטמבר 2013 קיבל בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 41669-02-12) את ערעורה של נורית ענתי (להלן: "המבוטחת"), וקבע כי המבוטחת זכאית לדמי תאונה חלקיים בגין ההכנסות שהפסידה במהלך תקופת אי הכושר אף על פי שהמשיכה לעבוד בחלק מעיסוקיה שלא דרשו מאמץ גופני.
רקע חוקי
דמי תאונה משולמים לתושבי ישראל בין גיל 18 לגיל פרישה שנפגעו מגורם חיצוני, נגרמה להם חבלה פיזית וכתוצאה מכך איבדו את כושר התפקוד (לרבות לתקופה זמנית).
סעיף 151(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כלהלן: "מבוטח שאירעה לו תאונה, בין בישראל ובין בחוץ לארץ, יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן שבו הוא נמצא בישראל ואבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי". [ההדגשה כאן ולהלן אינה במקור - א"צ, ח"ח וי"ח].
תקנה 1(1) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונה), התשמ"א-1981 המגדירה את "אובדן כושר התפקוד" קובעת כדלקמן: "לגבי מבוטח שהוא עובד או עובד עצמאי - שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת".
שיעור דמי התאונה לעובד שכיר או לעובד עצמאי הוא 75% משכרו או הכנסתו ברבע השנה שקדם ליום התאונה.
תמצית עובדתית
המבוטחת מורה ומאמנת לחינוך גופני. במהלך חופשת סקי נפגעה וחזרה לעבוד באופן חלקי.
לפני התאונה היא עבדה בשלושה מקומות עבודה שונים. בשניים מהם עבדה כעצמאית בעבודה פיזית, ובמקום השלישי לימדה שיעורים בשיטת פלדנקרייז כשכירה וכעצמאית.
לאחר התאונה חזרה המבוטחת לעבוד חלקית בשיעורי פלדנקרייז בלבד, באשר אלה אינם דורשים מאמץ פיזי. לשאר מקומות העבודה לא שבה.
תביעתה לדמי תאונה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בטענה כי הזכאות לגמלה מותנית בכך שלא עסקה למעשה בעבודה כלשהי בתקופה שבה אבד לה כושר התפקוד.
גם בית הדין האזורי דחה את תביעתה וקבע שלא עמדה בדרישות החוק והתקנות שלפיהן הזכאות ניתנת רק למבוטח שלא עסק למעשה בעבודה כלשהי, והוא אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת.
דיון והחלטת בית הדין הארצי
בית הדין קבע שהמבוטחת זכאית לדמי תאונה חלקיים המתייחסים להכנסה שהיא הפסידה במשך תקופת אי הכושר.
לדעת בית הדין, תכלית החוק לפצות מבוטח על הפסד הכנסה ועל הוצאות עקב אובדן כושר התפקוד שנגרמו כתוצאה מתאונה, כל עוד הוא אינו מקבל כפל גמלאות לעניין התקופה שבה הוא זכאי לתשלום דמי תאונה.
לדעת בית הדין, בנסיבות המיוחדות יש לפרש את החוק באופן כזה שבמקרה שהמבוטחת עוסקת בסוגי עבודות שונים במהותם ובמקומות עבודה שונים אשר מופרדים ביניהם בצורה ברורה, יש לבדוק את אובדן כושר התפקוד במקומות שהיוו את עיקר עיסוקה.
כיוון שהמבוטחת חזרה לעבוד באופן חלקי וקיימים הבדלים ניכרים בהשלכות התאונה על כושר התפקוד בין סוגי העבודות השונים, אין לשלול ממנה את דמי התאונה החלקיים.
יצוין כי פסיקה זו ממשיכה עם פסיקות "כלכליות" "מקלות עם החלש" שנוקט בהן באחרונה בית הדין הארצי לעבודה. במקרה זה ואף שהתחשיב והפיצוי הם הוגנים, הרי לכאורה מתן הפיצוי הוא בניגוד ללשון המפורשת של החוק והתקנות.

הכותבים - ממיזם הביטוח הלאומי של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס - פתרונות מיסוי עם רו"ח אורנה צח (גלרט)