חברה הרשומה כחברה בלגית תיחשב לתושבת ישראל עקב שליטה וניהול מישראל

תקציר ע"מ 1090/06
ינקו וייס אחזקות 1996 בע"מ נ' פקיד שומה חולון

בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק כי המערערת שהייתה רשומה כחברה בלגית בשנות המס שבערעור והחזיקה כמה נכסי נדל"ן בבלגיה - תיחשב לחברה תושבת ישראל, שכן השליטה והניהול הממשיים שלה היו בידי בעלי מניותיה בישראל. נקבע כי המנהלים הבלגיים ביצעו תפקידים מקצועיים בשירות המערערת, אולם בביצוע תפקידים אלה לא שלטו המנהלים הבלגיים במערערת ואף לא ניהלו את עסקיה השוטפים. לאור האמור נפסק כי רווח ההון שנצמח למערערת ממכירת מניות סלטי צבר חייב במס בישראל.
השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים
בשנת 1996 התאגדה המערערת בישראל. בסמוך לשנת 1999 נרשמה המערערת כחברה בלוקסמבורג וביום 13.9.1999 נרשמה כחברה בבלגיה. המערערת החזיקה ב-100% ממניות חברת סלטי צבר, אשר החזיקה מפעל לייצור ושיווק סלטים מצוננים. בשנת 1997 צורפה חברת אוסטיב כמשקיעה וכבעלת 51% מהמניות המונפקות של סלטי צבר. בחודש דצמבר 1998 נחתם בין המערערת לבין אוסטיב הסכם, שלפיו ניתנה למערערת אופציה בלעדית לחייב את אוסטיב לרכוש ממנה את כל יתרת מניות סלטי צבר שבידה תמורת 6.2 מיליון דולר.
בשנת 1998 רכשה המערערת מבנה בבריסל, בלגיה. בשנת 2000 הודיעה המערערת לאוסטיב על מימוש האופציה ובהתאם רכשה אוסטיב את מניות סלטי צבר. בדוח לשנת המס 2000 לא דיווחה המערערת על רווח ההון ממכירת המניות. לשיטת המערערת, בשנת המס שבערעור היא הייתה תושבת בלגיה ועל פי דיני המס הבלגיים והאמנה בין ממלכת בלגיה ובין מדינת ישראל בדבר מניעת מסי-כפל לגבי מסים על הכנסה והון (להלן: "האמנה"), הרווח ממכירת המניות חייב במס בבלגיה ולא בישראל. המערערת טוענת כי בסמוך לשנת 1998 קיבלה החלטה אסטרטגית להתמקד בהשקעות ובפעילות בבלגיה, ולהעביר את עיקר פעילותה ומרכז השליטה והניהול שלה לבלגיה. מנגד, לשיטת המשיב המערערת היא תושבת ישראל בשנת המס שבערעור מכוח שליטה וניהול בישראל, ועל כן רווח ההון חייב במס בישראל.
דיון
במקרה שבו המדיניות העסקית וההחלטות האסטרטגיות של חברה מתקבלות בפועל בישראל, וההחלטות המהותיות הנוגעות לניהול עסקי החברה השוטפים מתקבלות אף הן בישראל - ניתן לקבוע שמדובר בחברה שהשליטה והניהול בה מופעלים בישראל.
דומה כי קיומו של מערך ניהולי קבוע ורציף מחוץ לישראל, הן ברמת היום יום והן ברמת קביעת המדיניות, יכול להוביל למסקנה כי אין מדובר בניהול מישראל אף אם חלק מהמנהלים הם תושבי ישראל. מנהל השוהה שהייה של ממש המאפשרת ניהול, במובדל מגיחה מזדמנת - העובדה שהוא תושב ישראל לא תוביל בהכרח למסקנה כי מדובר בתושב ישראל. על הנישום יהיה לגבור על עמדה אפשרית של המשיב כי גיחותיו מחוץ לישראל נועדו להסוות ניהול מישראל. עם זאת, מנהל היוצא מישראל לישיבות דירקטוריון מחוץ לישראל, ישיבות שהן בעלות תוכן של ממש, מתקיימות ברציפות ובצמידות למערך ניהולי שלם המצוי בחו"ל ואינן מנוהלות למראית עין בעוד הפעילות הניהולית נעשית ולו חלקה מישראל - אף מצב זה יכול להעיד כי אין ניהול מישראל. ואולם לא כך הם הדברים כאן.
לטענת המערערת, בשנת המס שבערעור הוקנו ל-Guy Soetewey (להלן: "מר גי") ול-Michiels Guido (להלן: "מר גידו"), תושבי בלגיה, "סמכויות בלתי מוגבלות לפעול בשם המערערת". מעדותו של מר גי עולה כי המנהלים הבלגיים לא מילאו תפקיד של דירקטורים במערערת ולא היו מעורבים בקביעת המדיניות העסקית של המערערת. במיוחד כך ככל שמדובר בשנת 2000, משום שעל פי רישומי רשם החברות מר גי ומר גידו מונו כדירקטורים במערערת רק ביום 11.12.2000. מעדותו של מר גי נראה הוא שימש מתווך ומנהל אחזקה או מנהל נכסים בשירות המערערת ותו לאו. אין בסיס לניסיון להעניק למנהלים הבלגיים סטטוס של מקבלי ההחלטות העסקיות של המערערת.
העובדה שבאופן שוטף הקדיש מר גי לעבודתו אצל המערערת יום בשבוע מלמדת אף היא שאין מדובר בניהול ממשי של המערערת, אלא בביצוע עבודות מסוימות שאותן נדרש לבצע כמתווך וכמנהל אחזקה.
על אלה יש להוסיף כי מר ינקו ומר וייס, בעלי המניות במערערת, שמרו לעצמם זכות חתימה בחשבון הבנק של המערערת בבלגיה נוסף על חשבון הבנק של המערערת שאותו ניהלו בישראל. גובה שכר הדירה שגבתה המערערת מהשוכרים בבניין נקבע על ידי מר ינקו. עוד נמצא כי בשנת 2000 טיפל מר ינקו בהסדרת הלוואה לשיפוץ הבניין והיה אחראי לתשלום ההוצאות השוטפות של עסקי המערערת בבלגיה, ולמעשה בכל הקשור בהוצאות אלה היה מר גי תלוי במר ינקו באופן מוחלט.
מעדויותיהם של מר גי ומר גידו עולה כי שימשו מעין "דירקטורים להשכרה", מבלי שבאמת ביצעו תפקיד ממשי של דירקטור או מנהל. כך העיד מר גידו כי שימש דירקטור בשש חברות נוספות, וכי משרדה של חברת "פימקו" שבאמצעותה פעל שימשה כתובת ללקוחות זרים. בתמורה שילמה המערערת לכל אחד מהמנהלים הבלגיים 3,000 יורו בשנה, דהיינו 250 יורו בחודש, סכום אשר לכאורה אינו הולם שכר של מנהלים המחזיקים בידם שליטה וניהול של עסקי המערערת. סיוע זה של המנהלים הבלגיים אינו מגיע לכדי שליטה וניהול, ואלה נותרו בידי מר ינקו ומר וייס בישראל. כפועל יוצא מכך יש לראות במערערת תושבת ישראל בשנת המס 2000.
אכן, בשנת 2000 הרלוונטית לענייננו הייתה המערערת רשומה כחברה בלגית. היא ניהלה חשבון בנק בבלגיה, שכרה רו"ח בלגי שהגיש את דוחות המס שלה לשלטונות המס הבלגיים (יצוין כי המערערת לא שילמה מס על רווח ההון שצמח לה ממימוש האופציה וממכירת מניות סלטי צבר בבלגיה), נכסי נדל"ן שלה היו בבלגיה ועסקי השכירות נוהלו בבלגיה באמצעות אנשי מקצוע בלגיים, אולם כל עוד השליטה והניהול הממשיים בחברה היו בידי מר ינקו כפי שפורט לעיל, אין בכל אלה כדי לשלול את היותה של המערערת תושבת ישראל כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.
יצוין עוד כי במהלך ניהול הערעור כאן נפתח הליך של נוהל הסכמה הדדית בין רשויות המס כאן לבין רשויות המס בבלגיה על פי סעיף 25 לאמנה, שקבע כי "למעשה הוכח כי ההחלטות הנוגעות לפעילות החברה בבלגיה מתקבלות בישראל על ידי בעלי מניות מסוימים, תושבי ישראל, ומבוצעות לאחר מכן בבלגיה, על ידי המנהל מר SOETEWEY. על כן, הרשויות המוסמכות בישראל ובבלגיה הסכימו ביניהן כי יש להכיר בצורה קונבנציונלית בחברת YANCO-WEISS SPRL כחברה תושבת מדינת ישראל לשנת 2000".
תוצאה
הערעור נדחה. המערערת חויבה בהוצאות בסך 200,000 ש"ח.

בבית המשפט המחוזי בתל אביב
לפני כב' השופט מ' אלטוביה
ניתן ב-18.12.2013