האם זמן הנסיעה של עובד, מאתרי לקוחות למפעלו של המעסיק, מהווה חלק משעות העבודה ומזכה בגמול שעות נוספות?

עובדות -------- דימיטרי קוליחמן (להלן:"העובד") עבד במפעל יסעור פחחות מיזוג אוויר בע"מ (להלן: "המעסיק"). העובד תבע גמול שעות נוספות בעבור זמני הנסיעה מאתרי הלקוחות ברחבי הארץ למפעלו של המעסיק ובעבור העמסה ופריקה של הציוד הנלווה. בנוסף תבע תשלום זכויותיו שכללו הפקדות לפנסיה ועדכון ימי החופשה מכח צו הרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. עוד דרש העובד להרים את מסך ההתאגדות נגד בעל המניות במפעל. מנגד, המעסיק טען, כי העובד אינו זכאי לגמול עבודה בגין שעות נוספות, מאחר שזמן הנסיעה מאתרי הלקוחות למפעל אינו מהווה חלק משעות העבודה. בנוסף הוכחשה תחולת צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, וכן הוכחשו הטענות בדבר זכאות להפרשים עבור אי הפקדה לפנסיה. כמו כן, נטען, כי לאורך שנות העבודה מומן חלקו של העובד בדמי הגמולים שהופרשו עבורו לביטוח מנהלים ומכאן הקיזוז. פסק הדין --------- המחלוקת העומדת בבסיס התביעה לגמול שעות נוספות נעוצה בשאלה אם יש לראות בזמן הנסיעה מאתר הלקוח למפעל ובזמן שנדרש לצורך העמסה ופריקה של הציוד שעות עבודה. נקבע, כי לאחר שהוכח לאור מכלול הראיות והעדויות, כי בסיום יום העבודה נדרש העובד לחזור למפעל מאתרי הלקוחות, וכי הדבר לא נעשה מבחירתו של העובד, יש לראות בזמן הטיפול בציוד ובזמן הנסיעה למפעל חלק משעות העבודה. להלן פירוט הטעמים להכרעה: ראשית נקבע, כי הייתה דרישה מפורשת של המעסיק מהעובד להשיב את כלי העבודה והסחורה למפעל עם סיום העבודה באתר הלקוח. רק שנה וחצי לאחר הגשת התביעה מסר המעסיק לעובד מכתב שכותרתו "רענון נהלי עבודה במפעל" ובו נרשם, כי אין כל חובה ו/או צורך לחזור למפעל בסיום יום העבודה. משכך, נוהל העבודה היה רק למראית עין ולא שיקף את המציאות בשטח, במסגרתה מי שהרכב היה בחזקתו נדרש להסיע את העובדים בחזרה למפעל ולפרוק את הציוד והסחורה. שנית, גרסת המעסיקה לפיה העובד "עשה דין לעצמו וחזר למפעל מטעמי נוחיות שלו עצמו" אינה סבירה ומעוררת תמיהות בשים לב לעובדה שהמעסיק לא טרח לשלם לעובדים האחרים בצוות הוצאות נסיעה מאתרי הלקוחות שהיו פזורים בכל הארץ לביתם. מה גם שלעובד היה נוח יותר לשוב לביתו ישירות מאתר הלקוח ולא דרך המפעל הואיל והדבר האריך את דרכו ואת זמנו- לו אף היה המפעל מצוי ממש על אם הדרך לביתו מאתר הלקוח. עובדה זו גם מחזקת כי העובד נדרש לשוב למפעל לצורך השבת העובדים מאתרי הלקוחות המעסיק נהנה מהסעת העובדים על ידי העובד ובכך חסך לו תשלום עבור הוצאות נסיעה לעובדים. חיזוק נוסף לכך שהעובד נדרש לשוב למפעל הוא, כי הציוד עימו עבד העובד באתרי הלקוחות היה ציוד יקר וגניבתו מהרכב בין אם הוא מצוי בתא הנוסעים שברכב ובין אם הוא חשוף בארגז הרכב, הייתה מוטלת על העובד. משנקבע כי יש לראות בזמן הנסיעה מאתרי הלקוחות למפעל כ"שעות עבודה", נדרש בית הדין לטענת המעסיק לפיה במשך כל תקופת העסקתו שולם לעובד שכר גלובלי וכי העובד ידע עוד בעת קבלתו לעבודה, כי היה אמור לעבוד באתרי עבודה בכל הארץ וכי רכיב "זמני נסיעות" נכלל במסגרת השכר שקיבל העובד בפועל. נקבע, כי דין הטענה להדחות מהטעם שבתשלום שכר גלובלי יש לציין בתלוש השכר את הגמול עבור השעות הנוספות בנפרד מיתר רכיבי השכר, דבר שלא נעשה במקרה דנן. לאור האמור, נקבע כי בהתחשב בדוחות הנוכחות, תחשיבי העובד ולוח זמני הנסיעות, זכאי העובד לפיצוי בסך של כ-108,000 ש"ח בגין רכיב זה. לעניין הפרשי ההפקדות לפנסיה, בית הדין נדרש לשאלת תחולת צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. שאלת תחולתו של צו הרחבה, וכן סיווג העובדים והמעסיקים שעליהם חל הצו כאמור בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק ולא לגבי עיסוקו של העובד. בית הדין קבע, כי בנסיבות המקרה דנן לא חל צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, אלא צו ההרחבה בענף הבניה, שכן על פי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, התקנת מתקני מיזוג אוויר מהווה תת ענף בענף הבניה. עוד צוין, כי גם מעדותו של העובד נלמד כי הפרויקטים שבהם עסק המעסיק משויכים לענף הבנייה. משנקבע האמור נדרש בית הדין לזכויות העובד בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות וקבע, כי העובד זכאי להשלמת הפקדות הפנסיה בין סך ההפקדות בפועל לבין השיעור שהיה זכאי לו מכוחו של צו ההרחבה דנן. לעניין בקשת העובד להרמת מסך, נקבע כי יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, על פי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. החריג לעקרון זה הוא הרמת מסך, אשר נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נעשה ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה על ידי בעל המניות בה, תוך הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות אשר המעסיק לקח על עצמו. נקבע, כי בנסיבות המקרה לא הוכחה כל עילה שעניינה חובת האמון ותום הלב הקיימת במסגרת יחסי העבודה, משכוחם ניתן להרים מסך כנגד בעל המניות במפעל. לפיכך בית הדין לעבודה קיבל את התביעה כנגד המעסיק (המפעל), אך דחה את התביעה ככל שהיא מתייחסת לבעלי המניות בעילה של הרמת מסך ההתאגדות. לאור האמור לעיל, נקבע כי דין התביעה להתקבל בחלקה וכי המעסיק ישלם לעובד סך של כ-140,000 ש"ח בגין זכויותיו.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS"