העברת זהב מהרשות הפלסטינית לירדן בידי עוסק ישראלי - עסקת בלדרות ולא עסקת מכר-יצוא

תקציר ע"ש 1002/10
חברת י.ו.ש אבטחה בע"מ נ' משרד מע"מ ירושלים

בית המשפט המחוזי בירושלים דן בשומת עסקאות שעניינה סיווג עסקה להעברת זהב משטח הרשות הפלסטינית לירדן: האם מדובר בעסקת מכר-יצוא החייבת במס בשיעור אפס כטענת המערערת, או שמא מדובר בעסקה למתן שירות החייבת במע"מ כדין. בית המשפט דחה את הערעור בקובעו כי העסקה דנן אינה משקפת עסקת מכר-יצוא (אשר ככלל כפופה למע"מ בשיעור אפס) אלא עסקת בלדרות, וכי העמלה שגזרה המערערת בגין העברת הזהב חייבת במע"מ בשיעור מלא. זאת ועוד, לעניין דיווחי המערערת וכינוי העסקה פסק בית המשפט כי האופן שבו ביקשה המערערת לראות את העסקה וניסתה להציגה לאורו - אינו השיקול ההולם לקביעת מהותה, כי אם רכיבי העסקה.
השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים
מדובר בערעור שעיקרו שומת עסקאות, אשר עניינה אי-תשלום מס בגין עסקאות של העברת זהב משטח הרשות הפלסטינית לירדן. לעניין שומה זו טענה המערערת כי ביצעה בפועל עסקת מכר, שבמסגרתה רכשה את הזהב משני סוחרי זהב פלסטינים שאחד מהם הוא מחמוד עלאן (להלן: "עלאן"), ולאחר מכן מכרה-ייצאה את הזהב לירדן. המשיב טען מנגד כי דיווחי המערערת שלפיהם היא רכשה את הזהב מסוחר זהב מחברון וייצאה אותו לירדן, מנוגדים להודעות מפורשות שנמסרו בחקירת רשות המסים בעניינה, שלפיהן מדובר בשירות שנתנה המערערת לסוחר מחברון אשר בגדרו קיבלה זהב מהסוחר, הובילה את הזהב לירדן והשיבה לסוחר את התמורה שקיבלה בגין הזהב. תמורת שירות זה קיבלה המערערת עמלה בסך 50 דולר לכל ק"ג זהב שהועבר. לעמדת המשיב, היה על המערערת לדווח על הכנסותיה בגין העמלה שגזרה.
דיון
סעיף 1א לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "החוק") קובע כי כאשר ניתן שירות לתושב האזור, יחול מע"מ בשיעור מלא. מהאמור עולה כי על העסקה שבוצעה חל החוק כלשונו, ונותר לבחון אם העסקה שביצעה המערערת היא עסקת מכר-יצוא החייבת במע"מ בשיעור אפס כטענתה, או שמא מדובר בעסקה למתן שירות החייבת במע"מ כדין.
השאלה שיש להכריע בה היא כיצד תיקבע מהות העסקה שבה עסקינן - האם על פי "כינויה" בפי המערערת ולפי התיעוד שדאגה לו, או מכוח תכונותיה האחרות לפי הפעולות מול הסוחר הפלסטיני והקונה מירדן?
חקירות המעורבים בעסקה לא ביססו את הטענה כי מנהל המערערת קנה את הזהב באופן שעבר לבעלותו בזמן הקצר שבו החזיק בו עד להעברתו לקונה. מנהל המערערת לא שילם בעבורו, ואת התמורה שקיבל מהלקוח דאג להעביר לעלאן. יתר על כן, כלל לא נקבע לזהב מחיר ביחסים בינו לבין עלאן: המערערת לא קבעה את מחיר הזהב, ורווחיה לא נבעו ממחירו. תמורתה הייתה קבועה - מחיר ההובלה לק"ג. המערערת אף לא ניהלה משא ומתן על מחירו של הזהב עם הלקוח. הפעולה היחידה שביצעה המערערת לעניין הזהב הייתה הובלתו לירדן בו ביום שבו מנהלה קיבל אותו. היא לא החזיקה מלאי של זהב. הזהב נמסר לחזקתו לא כדי שיהיה בעליו, אלא כדי שיעבירו למי שמשלם בעבורו. לפיכך, בהכרח ניתן שירות בלדרות בלבד.
אופי התיעוד שליווה את העסקה (סוג חשבונית המס ורשימוני הייצוא שהוצגו במעברי הגבול) נקבע למעשה על ידי המערערת, כאשר עלאן ביצע את שביקשה ממנו לעשות. עלאן הוציא למערערת חשבונית מס "רגילה". לעניין זה, מדובר בתיאור שלא בוסס בנתוני המציאות והסתכם בניסיון מכוון להקנות לעסקה שביצעה המערערת סיווג של עסקת מכר. ניסיון זה לא צלח גם במישור הדיווח. כטענת המשיב, הדיווח של המערערת על העסקאות לא היה אחיד - הדיווח לרשויות מס הכנסה לא תאם עסקאות מכר.
לשיטת המערערת, יש לבחון את מהות העסקה על פי כינויה בפיה באופן שמצא ביטוי ברישומים מול הרשויות. ברם, האופן שבו ביקשה המערערת לראות את העסקה וניסתה להציגה לאורו אינו השיקול ההולם. כינוי העסקה בפי הנישום אינו קובע את מהותה. השאלה הקובעת היא מהם רכיבי העסקה. כאן, על פי דיני חיובים אין מדובר במכר. האם די בכך שהמערערת תקרא לו מכר? התשובה לכך היא כמובן שלילית.
תוצאה
הערעור נדחה. המערערת חויבה בהוצאות בסך 15,000 ש"ח.

בבית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כב' השופטת מ' מזרחי
ניתן ב-5.12.2013