נדחתה תובענה נגד בית אבות על ידי דייריו בגין חיובם במע"מ על ריבית רעיונית על פיקדונות

בית משפט השלום בתל אביב דחה תובענה נגד בית אבות על ידי דייריו בגין חיובם במע"מ על ריבית רעיונית על פיקדונות. בית המשפט פסק כי ההוראה החוזית לעניין המע"מ בהסכמים מול הדיירים עלתה במשא ומתן עם הדיירים, בצורה שאינה מעורפלת אלא ברורה, ולפיה ככל שיושת מע"מ בקשר עם הפיקדון הוא יוטל על הדיירים. מכיוון שעל הריבית הרעיונית מוטל מע"מ, על התובעים לשאת בתשלום זה. בתביעה אין אלא ניסיון להעביר נטל זה שלא בצדק על שכם הנתבעת.
השאלה המשפטית והרקע העובדתי
מדובר בתביעה של דיירים בבית דיור מוגן נגד החברה המנהלת את בית הדיור המוגן, שעיקרה מתן פסק דין הצהרתי אשר לפיו הנתבעת אינה רשאית לחייב את התובעים במע"מ בגין ריבית רעיונית על הפיקדון שהם מפקידים בידה, כחלק מהתמורה בגין השירותים שהם מקבלים ממנה על פי ההסכמים שבין התובעים לבין הנתבעת. דיירי הדיור המוגן משלמים לדיור המוגן תמורה הנחלקת לשניים: האחד - פיקדון שממנו מנכה בית הדיור המוגן אחוז מסוים מדי שנה, והיתרה מוחזרת לדייר או לעיזבונו בתום תקופת ההסכם; והשני - תשלומים חודשיים. כפי שקבעה פסיקת בג"צ, שירותי הדיור המוגן חייבים במע"מ ואינם זכאים לפטור כעסקת שכירות.
התובעים טוענים כי מדובר במע"מ על הכנסה וירטואלית, היא הריבית הרעיונית, שרשויות המס מייחסות לנתבעת עקב הנאתה מהחזקת הפיקדונות בלי שהיא משלמת לתובעים ריבית על הפיקדונות. לטענתם, אין זה צודק כי הם יחויבו במע"מ האמור שעה שאין להם כל הנאה מהפיקדון. כמו כן טוענים התובעים כי אין בהסכם שבין הצדדים הוראה, הקובעת מפורשות או אף במרומז כי הנתבעת רשאית לחייב את אותם במע"מ בגין ריבית רעיונית, וכי עניין זה לא עלה במשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם. לטענתם, הנתבעת ניסחה במכוון סעיף כללי ומעורפל בהסכם שעליו היא מסתמכת בחיוב המע"מ בגין הריבית הרעיונית. התובעים טוענים כי מדובר בחוזה אחיד והתנאי האמור, ככל שהוא מאפשר לנתבעת לנכות מהפיקדון מע"מ על ריבית רעיונית - מקפח.
הנתבעת טוענת כי ההסכם שבין הצדדים ברור, ולפיו בכל מקרה שבו יחול מע"מ הוא יחול על הדיירים, ובענייננו - על התובעים. לטענתה, בתחילת הפעלתו של בית הדיור המוגן בשנת 2000, קיוותה הנתבעת כי בסופו של דבר לא יוטל מע"מ על ריבית רעיונית בגין הפיקדון, בין שבעקבות פסיקת בתי המשפט ובין שבעקבות משא ומתן שהתנהל עם רשויות המס, וכי היא לא תיאלץ לחייב את הדיירים בתשלום זה, אך למקרה שיהיה חיוב כאמור נכללה בהסכם הוראה המאפשרת לה לנכות את המע"מ האמור מהפיקדון.
דיון
אין ממש בטענות התובעים שלעיל. ההוראה החוזית אינה מעורפלת אלא ברורה - ההוראה בדבר ניכוי בגין מע"מ ככל שיושת בקשר עם הפיקדון עלתה במשא ומתן עם הדיירים, הנתבעת לא הסתירה אותו בשלב המשא ומתן לקראת כריתת ההסכמים ואף לא לאחר כריתתם, והדבר לא נודע לתובעים במקרה רק בשנת 2006. על הריבית הרעיונית מוטל מע"מ, בתשלום זה על התובעים לשאת, ובתביעה זו אין אלא ניסיון להעביר נטל זה שלא בצדק על שכם הנתבעת. אכן, לנתבעת אין ראיה בכתב על כך שנושא המע"מ על הריבית הרעיונית עלה במשא ומתן עם כל אחד ואחד מהתובעים, אולם מחומר הראיות עולה כי הדבר עלה בפועל במשא ומתן עם חלק מתובעים, ובכך יש תמיכה לגרסת הנתבעת כי היא לא הסתירה עניין זה מהדיירים וכי הוא עלה בפועל בחלק גדול מהמקרים.
התובעים טוענים כי ההוראה שבמחלוקת היא תנאי מקפח בחוזה אחיד. בית המשפט אינו מקבל טענה זו. התנאי שלפיו אם יחול מע"מ יישא בו מקבל השירות המשלם את התמורה אינו מקפח. על פי סעיף 16 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, החייב במס הוא נותן השירות, דהיינו הנתבעת בענייננו, אך תכליתו של החוק היא "לגלגל" את המס על הצרכן הסופי, ובענייננו - הדיירים ובהם התובעים, כאשר נותן השירות למעשה גובה את המס בעבור המדינה. מהאמור עולה כי גם החוק יוצא מנקודת הנחה כי בתשלום המס יישא הצרכן בסופו של דבר, וזו תכליתו. ספק שירותים עושה חשבון כלכלי ובו הוא מביא בחשבון גם תשלום מע"מ, לרבות מקרים של חוסר ודאות אם יוטל מע"מ אם לאו, ובהתאם הוא מתמחר את השירותים שהוא מציע. כך עשתה גם הנתבעת, ובהתאם נקבעו הוראות חוזיות שהצדדים הסכימו עליהן. יש להוסיף בהקשר זה כי רוב התובעים ניהלו עם הנתבעת משא ומתן ארוך והעירו הערות, ואף נעשו תיקונים רבים בהסכמים לבקשתם.
העולה מהאמור הוא כי בדין ניכתה הנתבעת את המע"מ בגין ריבית רעיונית מהפיקדון שהפקידו בידה התובעים על פי ההסכם, ודין התביעה להידחות.
תוצאה
התביעה נדחתה. התובעים חויבו בהוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח.

בבית משפט השלום בתל אביב
לפני כב' השופטת ר' פינצ'וק אלט
ניתן ב-14.1.2014