האפשרות להביא ראיות הסותרות פס"ד פלילי שהוגש כראיה בערעורי מס הכנסה

תקציר ע"מ 1220/12
קובי דיבה נ' פקיד שומה - היחידה הארצית לשומה

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה בקשה שעניינה הבאת ראיות אשר לשיטת המערער עשויות לסתור פסק דין פלילי שניתן בעניינו, אשר הוגש כראיה בערעור מס הכנסה.
השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים
-------------------------------------------------------
כנגד המערער הוגש כתב אישום בגין עבירות שונות בקשר לשלושה עיסוקים שיוחסו לו: ניכיון צ'קים, הלוואות חוץ בנקאיות ופעילות כסוכן הימורים. במסגרת עסקת טיעון הורשע המערער על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן שכלל עבירות המתייחסות לשלושת העיסוקים האמורים. המשיב הוציא למערער שומות לפי מיטב השפיטה לפי סעיף 145 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה") לשנים 2010-2007. רק לאחר הגשת השומה לשנים 2010-2009 הגיש המערער דוח לשנת המס 2010 בלבד.
המשיב מבקש לצרף את הכרעת הדין שניתנה בהליך הפלילי ולהגישה כראיה לממצאים ולמסקנות שנקבעו בה, בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). כן מבקש המשיב לקבוע שהדיון בערעורים יוגבל לשאלות שלא הוכרעו בהליך הפלילי בלבד, וכי המערער אינו רשאי לסתור את העובדות הכלולות בכתב האישום המתוקן וזאת בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות. המערער לא התנגד לצירוף פסק הדין כראיה, אך התנגד לבקשת המשיב להגבלת הדיון לשאלות שלא הוכרעו בהליך הפלילי בלבד, וכן לכך שהוא אינו רשאי להביא ראיות הסותרות את העובדות הכלולות בכתב האישום המתוקן. לטענת המערער, בערעורי מס רשאי המערער להביא גם ראיות שאינן קבילות במשפט אזרחי רגיל.
דיון
-----
הגיונן של הוראות פקודת הראיות האמורות נעוץ בכך כי במשפט פלילי נאסף ומצטבר מטען הוכחתי אשר לא מן הראוי לבזבזו לריק. אשר על כן תוכל ההרשעה לשמש ראיה במשפט אזרחי. בית המשפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר. תקנה 10(ב) לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1979 שעליה מסתמך המערער קובעת כי "בית המשפט יתיר הבאת ראיה עליה ביסס המשיב את שומתו או המערער את הדו"ח שהוגש על ידיו או את הטענות שהשמיע על פי סעיף 147(ג) לפקודה, גם אם ראיה כזו לא הייתה קבילה בבית משפט בדיון בהליך אזרחי".
תכלית הוראה זו היא המחסור של רשויות המס בראיות בהליכים לפי מיטב השומה. מחסור זה נובע ברגיל ממחדליו של הנישום. במקרים כאלה הגמישה הפסיקה את דרישת הראיה המינהלית. היא הייתה נכונה להתיר לרשות המס במקרה שבו אין בידיה נתונים המאפשרים קביעה "עניינית ומדויקת" של ההכנסה, לקבוע את השומה לא רק על פי עובדות מוכחות ועל פי נתונים בדוקים אלא גם על פי הערכות, אומדנים וניסיון אישי. הראיות הבלתי קבילות שהגשתן לבית המשפט "הוכשרה" על ידי תקנה 10(ב) האמורה הן אלה ששימשו את פקיד השומה לצורך השומה שהוציא, ואלה ששימשו את הנישום לצורך הדוח שהגיש [וכן לצורך השמעת טענותיו בדבר הגדלת השומה לפי סעיף 147(ג) לפקודת מס הכנסה], וזאת משום הצורך שעליו הצביע בית המשפט העליון כי בפני בית המשפט הדן בערעור על השומה תעמוד אותה תמונה ויוצגו אותם מסמכים, ששימשו את פקיד השומה לצורך הפקת השומה מזה ואת הנישום לצורך הפקת הדוח מזה. חיוני שבפני בית המשפט הבוחן את ההחלטה המינהלית תעמוד אותה תשתית עובדתית שעמדה בפני רשות המס. הדבר נכון הן בנוגע לחומר שעליו סמכה הרשות את החלטתה והן בנוגע לחומר שעליו סמך הנישום את עמדתו בפני הרשות בשלבי הדיון השונים.
ודוק, תקנה 10(ב) לא נועדה לבטל כליל את דיני וכללי הראיות בדבר קבילות ראיות בכלל, ובוודאי לא נועדה לביטולה של הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות בנוגע לערעורי מס בפרט. בדנן הגיש המערער דוח לשנת 2010 בלבד. גם בנוגע לשנת 2010 המערער לא טען כי הציג את הראיות שהוא מבקש להגיש במסגרת הדוח שהגיש. כיוון שכך ומאחר שהמערער לא ביקש את רשותו של בית המשפט להגיש ראיות לסתירת פסק הדין הפלילי בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות, נקבע כי המערער מנוע מלהציג כל ראיה הסותרת את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי, ומאחר שפסק הדין התבסס על הודאתו של המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, הרי הוא מנוע מלהציג כל ראיה הסותרת את העובדות שפורטו לגביו בכתב האישום המתוקן, כולל הרווחים שהפיק מעיסוקיו האמורים, שיעור הריבית שגבה במסגרת אותם עיסוקים וכדומה.
תוצאה
--------
הבקשה נדחתה.

בבית המשפט המחוזי בתל אביב
לפני כב' השופט י' אטדגי
ניתן ב-1.6.2014