"ברלין זה לא גן עדן, גם אם אפשר לחיות מ-1,000 אירו בחודש" - איפה הקושי?

מחאת המילקי שפרצה בעקבות צילום של מעדן החלב בסופרמרקט בברלין הנמכר במחיר של 70 אגורות, לעומת למעלה מ-3 שקלים בישראל – הובילה להד תקשורתי ענק אשר עורר רגשות ויצרים. ברלין הפכה בין רגע לארץ המובטחת של צעירי ישראל המתקשים לסגור את החודש עקב יוקר המחייה, וחלקם שאפילו לא חולמים לעזוב את בית ההורים.

אז האם ברלין היא באמת הפתרון הוורוד עבור צעיר שרוצה לחיות טוב? Bizportal שוחח עם מיכאל אבגי בן ה-35, המתגורר 13 שנים בגרמניה ומתוכן 8 שנים בברלין, ושמע ממנו האם בבירת גרמניה החיים באמת נוחים יותר. מיכאל עובד בתמיכה טכנית בחברת מחשבים גדולה ובעל תואר במדעי החינוך ובלימודי מגדר.

החיים בברלין זה גן עדן? "לא בטוח שזה ממש נכון, אנשים רוצים לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע, חיים כאן חיים רגילים", אומר אבגי בראשית דבריו. "מישהו פרסם בפייסבוק את המילקי והפך את הכול לצונאמי שיצא מכל פרופורציה, ההתעסקות של התקשורת הישראלית במילקי הטריפה אותי. מי שעבר לברלין קיבל את התפקיד של השטן התורן בתקשורת, ראיתי פוסט נאצה של בחור שעבר ליד מכון גתה ללימוד גרמנית בתל אביב ואמר שצריך לירות בכל אחד מהלומדים. קשה לי עם הביקורת הזאת, מעטים מאתנו נגד ישראל, אני לא אנטישמי ולא נגד הציונות, אני פשוט נגד זה שהעקרונות הדמוקרטיים נכשלים בישראל".

"המנטליות של לא לצאת פראייר גורמת לאנשים בישראל לבזבז יותר"
לגבי יוקר המחייה בעיר, אומר אבגי: "זה לא סוד שזול כאן – אני יכול להכין ארוחה ל-6 אנשים ב-30 אירו, בארץ זה היה עולה לי 700 שקל. על דירת 2 חדרים בשטח 40 מ"ר אני משלם 350 אירו, אני מרוויח 1,000 אירו בחודש ואני בהחלט חי עם זה טוב ללא מינוס. כשהייתי בארץ במארס שאלתי את המשפחה שלי איך מתמודדים עם יוקר המחייה, אז הם אמרו לי שהם חיים ממבצע אחד לאחר, חפיסת שוקולד לדוגמה עולה 10 שקלים, אם אני אשלם 12 שקל אקבל 3 חפיסות, כלומר מישהו כן יכול למכור לי שוקולד ב-4 שקלים, אז כן אפשר למכור יותר בזול. המנטליות של לא לצאת פראייר גורמת לאנשים להוציא בסוף יותר כסף, אבל גם לקנות הרבה יותר ירקות לסלט ואז לזרוק לפח".

"המשכורות כאן הן כמו בארץ ואף נמוכות יותר, אפשר לחיות כאן טוב עם 1,000 אירו בחודש, יש דירות ב-2,000 אירו, אבל גם ב-250, הן מתייקרות כעת כי אנשים גילו את העיר בעשור האחרון, היא הפכה להכי נחשקת באירופה. הדירה שאני מתגורר בה, בשכונת קרויצברג במרכז העיר, יכולה להיות מושכרת ב-200 אירו יותר, ובעל הבית לא יכול פתאום להעלות בבת אחת את השכר דירה מעבר ל-15% כל 3 שנים. התנאי להעלאת שכר הדירה הוא שמשדרגים אותה. נשארתי בגרמניה בגלל הלימודים, והבנתי שאם אחזור לארץ אצטרך לגור אצל הוריי ולא אוכל להמשיך בלימודים אקדמאיים. הלימודים כאן בחינם כך שניתן לחיות כאן הרבה יותר טוב. אחותי, המתגוררת בישראל, לא יכלה להרשות לעצמה גם ללמוד וגם לפרנס את עצמה".

אבגי טוען כי רבים מהישראלים העוברים לעיר הם בעלי תארים אקדמאיים, אנשים שלומדים ולא מצליחים להתמודד עם הכלכלה בארץ – "מעניין לראות שיש כאן עבודות בעברית, מרכזי תקשורת של פייפל ומייקרוסופט, מרכזי שירות בעברית, זה היה הג'וב הראשון שלי כאן. המעבר לכאן היה מאוד קשה, לא הכול ׳עליסה בארץ הפלאות׳ כמו שהתקשורת בארץ מתארת, חוזרים אחורה, ההתמודדות עם השפה קשה ואף אחד לא מדבר על אלו שחוזרים ארצה. אולם בכל זאת, מי שיש לו תעודות וניהל קריירה בארץ יכול להעתיק את חייו לגרמניה ולחיות ברווחה כלכלית יותר גדולה".

"מרגיש הרבה יותר מוגן בגרמניה"
"אני רואה את עצמי כיום כאזרח גרמניה, לאף אחד לא אכפת שאין לי דם גרמני, אני כאן לא כיהודי או נוצרי אלא נטול דת, יש כאן חוקה חזקה ומעסיק לא יכול לפטר אותי בעילה גזענית וכוחי כשוכר דירה הרבה יותר גדול מאשר של בעל דירה, אלו הדברים שמחזיקים אותי כאן, יש חוקים שמגנים עליי. כמובן שיש גם צדדים רעים לזה, אם שוכר מחליט לא לשלם שכר דירה, או מתמכר לאלכוהול אין חוק שמאפשר להוציאו מהדירה בקלות".

אבגי טוען כי הוא מרגיש הרבה יותר מוגן בגרמניה מאשר בישראל - "מבחינה מנטלית אני ישראלי, מבחינת המערכת אני גרמני, עברתי כאן אינטגרציה מלאה, מצד שני אני מאוד מעריך את המנטליות הישראלית של עזרה הדדית, יש כאן קהילה מאוד מיוחדת עם הצגות ומפעים בעברית, לא מנותקת מהארץ ומהשורשים היהודיים. מאוד כואב שקוראים למי שעובר בוגד, אין כאן ניתוק תרבותי, יש ניתוק פוליטי".

לגבי האנטישמיות ההולכת ומתעצמת באירופה, אומר אבגי: "חוויתי אנטישמיות, היא קיימת, בחור ערבי איים עליי באלימות פיזית ושני טורקים בתקופת המרמרה חיפשו שאומר את המילה הלא נכונה, אך זו לא האנטישמיות שכולם מחפשים, שנאת חינם יש גם בישראל. רבים לא יודעים להבחין בין ביקורת לגיטימית על פעולות ישראל לבין אנטישמיות. אני חי במערכת שמאוד תומכת בישראל. יש קבוצות של מוסלמים ושל נאו נאצים שמתבטאות בהפגנות בצורה אנטישמית, אך זה ממש לא נכון לומר שגרמניה לא עושה שום דבר בנידון. אם מזפזפים בטלוויזיה כאן תמיד מוצאים ערוץ אחד שמשדר סרט תיעודי כלשהו על השואה, מפמפמים כאן את הנושא בצורה כל כך אגרסיבית, והגרמנים בינם לבין עצמם לא מעזים לומר שזה קצת יותר מדיי".

"את איילת שקד ומירי רגב מזמן היו מפטרים כאן"
"קשה למצוא כאן גאווה לאומית, עד המונדיאל ב-2006 לא ניתן היה למצוא גרמני מתהלך עם דגל גרמניה. יש לאומניות בקרב הימין הקיצוני, שדיי מושתקת, הם מוחזקים בביצים, הם בפירוש לא יוצאים כמו איילת שקד או מירי רגב באמרות גזעניות, כמו שהפליטים הם סרטן בלב המדינה, דברים שהיטלר אמר על היהודים. בגרמניה על דברים כאלה מפטרים עובדי ציבור".

אבגי טוען שיותר מדאיגה אותו האיסלמופוביה בעיר, שמורגשת בכל אירופה כיום: "כבעל חזות מזרחית, אף אחד לא יודע אם אני מוסלמי או יהודי ואני נאבק באיסלמופוביה בדיוק כמו בכל שנאה אחרת. למרות הכול, זו אחת המדינות הכי בטוחות שחייתי בהן, יש משטרה בכל מקום. הבעיה בארץ היא שמנפחים כל דבר לתקרית אנטישמית. התראיינתי פעמיים ברדיו ובתוכנית טלוויזיה בערבית של ערוץ גרמני במהלך צוק איתן כדי להסביר את הצד של ישראל, והייתה הרבה סובלנות".