תיעוד מתוך עזה: "חזרתי לגלות שהבית שלי הרוס לגמריי - אין כל משמעות לחיי"

המלחמה בעזה הסתיימה בסוף חודש אוגוסט, אך שיקום הרצועה עדיין לא החל ועשרות אלפי פליטים נותרו ללא בית. מבחינת התושבים מי שאשם במצב הקשה זאת מדינת ישראל ולשם מופנה כל הזעם. ארגון זכויות האדם "גישה" העביר ל-Bizportal את הסיפור האישי של משפחת אל-מסרי - מבט מבפנים.

עיד עבד אל-עזיז אל-מסרי, בן 36 (מופיע עם אשתו ושניים מילדיו בתמונה) עבד בתעשיית הבניין וכיום מובטל. הוא אב ל-10 ילדים, בהם 6 בנים ו-4 בנות כולם תלמידים בבית הספר. ביתו שבבית חאנון נהרס כליל בתחילת המלחמה וכיום הוא נאלץ לגור יחד עם משפחתו (10 בנים ובנות) בבית הספר "א-שאווא".

מבצע "צוק איתן" החל ב-8 ביולי 2014 לאחר ירי מאסיבי וחסר הבחנה על אזרחי ישראל והסתיים ב-26 באוגוסט עם הפסקת אש. בצד הפלסטיני נהרגו 2,203 בני אדם ומעל ל-11,000 נפצעו. אלפי בתים נהרסו ועשרות אלפי משפחות פליטים הפכו לעקורים.

תחקירן גישה, מוחמד עזאיזה, ביקר באחד מבתי הספר של אונר"א המאכלסים אלפי עקורים, חזה בתנאים הקשים בהם המשפחות חיות, ומביא את עדותו של אחד מאבות המשפחה שם, עיד עבד אל-עזיז אל-מסרי.

אל-מסרי התגורר עם הוריו, אשתו ההרה ו-10 ילדיהם ברחוב אל-מסריין (המצריים) בבית חאנון. בלחימה הם נאלצו לעזוב את ביתם ולברוח לכיוון מחנה הפליטים ג'באלייה, כמו שאר המשפחות באזור. עם תום 51 ימי הלחימה חזר אל-מסרי לביתו, מלווה בבנו אחמד בן השמונה, כדי לבדוק את מצבו של ביתם, מבנה נמוך קומה שהשתרע על פני 160 מטר, ויחד הם גילו שביתם נהרס כליל. "כשחזרתי לביתי וראיתי אותו הרוס הרגשתי שאין יותר משמעות לחיי. ירשתי אותו מאבי שירש אותו מסבי", הוא אומר. אל-מסרי מתאר את התחושה הקשה שחש כשאחמד ההמום החל לחפש את בגדיו וחפציו מתחת להריסות, איך התחיל לבכות כשמצא שם את אופניו, שבורים ומקולקלים.

"אנחנו אזרחים חפים מפשע שבתיהם נהרסו למרות שאיננו מעורבים"

לתחושת הדיכאון הכללית של אל-מסרי מצטרפת תחושת חוסר אונים ומיאוס לנוכח התנאים בהם הם חיים בבית הספר של אונר"א. "אנחנו אזרחים חפים מפשע שבתיהם נהרסו למרות שאיננו מעורבים בלחימה. שמו אותנו במקלטים כמו כאן, שאינם ראויים למגורים. אין מספיק שירותים, אין מקומות לבישול או לשטיפה, את הכול עושים בתוך הכיתה. הילדים מתקלחים בעזרת סירים, וכאן אנחנו גם מבשלים, אוכלים וישנים".

"ריח חזק של סירחון עומד באוויר. בעיני הילדים הקטנים שעומדים ליד קירות בית הספר משתקף תסכול עמוק וחוסר אמון בכל עובר אורח שמגיע כדי לכתוב עליהם, בלי להציע להם דבר. בנו הקטן של אל-מסרי סובל מפריחה ואל-מסרי מספר ש"הסביבה מזוהמת וזה גורם למחלות עור. יש רק שני חדרי שירותים בכל בית הספר: אחד לגברים ואחד לנשים ולא מנקים אותם באופן יומיומי. הרבה פעמים יש הצפות ביוב. אנחנו חסרי אונים, מושפלים. אפילו בבית כלא יש תנאים טובים יותר".

הוא נזכר ברגעים בהם עזב עם משפחתו את בית חאנון במהלך הלחימה, איך ברח עם בני משפחתו תחת האש, מלווים בקולות של ירי, של המטוסים הישראליים, מוקפים במראות ההרג וההרס שמסביב. "כל האנשים בבית חאנון עזבו את בתיהם והשאירו את כל דבריהם מאחור בתקווה למצוא רק מקום מוגן, קורת גג להתחבא מתחתיה", הוא אומר.

עד כה, לא ידוע לו דבר על כל מנגנון שיקום, לא מתי הולכים לפנות את ההרס ולא מי יבנה את הבתים שנהרסו. אל-מסרי מוציא מכיסו דף נייר שעליו הודעה שכל עוד הוא נמצא במקלט עקורים של אונר"א עליו לוותר על זכותו בקבלת סיוע בשכר דיור.

המלחמה פרצה לאחר סגר על רצועת עזה שנמשך משנת 2007. מעגל הדמים החל עם רצח שלושת הנערים היהודים בחודש יוני בגוש עציון ולאחר מכן רצח הנער הערבי בירושלים. אז הסכר נפרץ: צה"ל פעל ביו"ש ומעזה החל ירי בלתי פוסק של רקטות על אזרחים חפים מפשע בשטח ישראל. במהלך המבצע נורו 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל. 67 חיילי צה"ל נהרגו ועוד 5 אזרחים נהרגו. 1,620 חיילים ועוד 837 אזרחים נפצעו.

יש לך מסר לישראלים?

"כן. איני חמוש ואף פעם לא הייתי. הבית שלי נהרס כליל, וללא סיבה. על החברה הישראלית ללחוץ על הממשלה שלה כדי להפסיק את הרס הרצועה ולאפשר אופק לחיים ראויים בעזה. ההרס ברצועה לא יאפשר גם לנו וגם לישראלים לחיות בשקט. פעילות הממשלה הישראלית הורסת גם את החברה הפלסטינית אבל גם את הישראלית".

"בתיהם של כ-120 אלף איש נהרסו כליל ויש לבנות אותם מחדש"

מנתוני ארגון "גישה" עולה כי במהלך מבצע "צוק איתן" בתיהם של כ-120 אלף איש נהרסו כליל ויש לבנות אותם מחדש, רבים מהם מצאו מחסה בבתי הספר של אונר"א ברצועה. כיום ישנם עדיין מעל ל-30 אלף איש שלא מצאו פתרון דיור אצל קרובי משפחה או חברים, וממשיכים לחסות ב-18 מבתי הספר של אונר"א (סוכנות הסעד לפליטים) ברצועה. לנוכח ממדי ההרס, חומרי בניין הפכו להכרחיים לשיקום אלפי הבתים, כמו גם לבניית בתי חולים, בתי ספר, מפעלים ותשתיות שניזוקו ונהרסו בלחימה.

ארגון זכויות האדם "גישה", העוקב אחר חופש התנועה של אנשים וסחורות אל רצועת עזה וממנה, מתריע שכבר חלפו חודשיים וחצי מתום הלחימה ועדיין חומרי הבניין הנחוצים כל-כך, מתמהמהים. גם אם ייכנסו לתוקפם ההסדרים המסורבלים שנרמז עליהם, מדובר ב"פלסטר למחלה מסכנת חיים".

בארגון "גישה" מסבירים שראשי מערכת הביטחון והאחראים עליהם כבר הביעו את מחויבותם לפתרונות שיביאו לשיקום הרצועה ועשרות ממדינות העולם נרתמו לעניין. כולם הבינו שנגישות לחומרי בניין היא נדבך חיוני לשיקום האוכלוסייה האזרחית ברצועה וסיכוי ליציבות באזור.

רצועת עזה כוללת שטח של 365 קמ"ר שבו חיים כ-1.8 מיליון תושבים, מחצית מהאוכלוסייה מתחת לגיל 18. בשנת 2005 נסוגה ישראל מהרצועה תוך פינוי היישובים היהודים והשלטון עבר לידי תנועת פתח. משנת 2007 תושבי הרצועה תחת שלטון החמאס.