אופן הפעלת אמצעי גבייה בחוב מכס ומס קנייה

תקציר ע"מ 11736/14
דגני סחר בינלאומי בע"מ נ' רשות המסים

בית המשפט המחוזי מרכז דחה ברובה בקשה לדחות הליכי גבייה בגין חוב מכס ומס קנייה מחברה קשורה לחברה החייבת, וזאת לפי הוראות סעיף 106(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "החוק"). נפסק כי המערערת לא עמדה ברף הגבוה להוכיח את סיכוי הערעור שלה וכן כי מאזן הנוחות הנוטה לכיוון רשויות המס.
השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים
------------------------------------------------------
הבקשה היא למתן צו מניעה מהפעלת הליכי גבייה כנגד המבקשת על פי פקודת המסים (גבייה), וכן להימנע מעיקול החזרי מסים מכל סוג שהוא והפעלת אמצעי אכיפה בדרך של מניעת שחרור משלוחי יבוא חדשים. הבקשה הוגשה במסגרת ערעור שבגינו טענה המשיבה כי פעילות חברת ג. נתנאל סחר והשקעות בע"מ (להלן: "החברה החייבת") הועברה למבקשת באמצעות חברת אל גן סחר, ולפיכך על המבקשת לשלם למשיבה את חוב המס של החברה החייבת בסך של כחצי מיליון ש"ח, מכוחו של סעיף 106(ב1) לחוק מע"מ. הודעת החיוב לחברה החייבת הוצאה בעקבות חשד כי זו הצהירה על שווי נמוך של סחורות מיובאות. להשלמת התמונה יצוין כי סעיף 106(ב1) לחוק מע"מ חל על חוב מכס וחוב מס קנייה מכוחו של סעיף 231א לפקודת המכס (נוסח חדש) ומכוח סעיף 29ד לחוק מס קניה (טובין ושרותים), תשי"ב-1952 (להלן: "חוק מס קנייה"). עוד יצוין כי למבקשת ולחברה החייבת, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם כהגדרתם בסעיף 106 לחוק מע"מ.
מבחינה דיונית טוענת המבקשת כי יש לדון בבקשה זו כדין כל בקשה אחרת למתן צו מניעה זמני, וכל מה שנדרש מהמבקשת להראות הוא כי בידה טענות רציניות וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. מנגד לעמדת המשיבה מדובר בעיכוב ביצוע ומשכך עיכוב הביצוע ייעשה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו, אשר לדעתה לא מתקיימים בדנן, מה שגם לדעת המשיבה סיכויי הערעור נמוכים.
דיון
----
ערעור מס כשמו כן הוא, בין שמדובר בביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית בהתאם למבחני המשפט המנהלי ובין שמדובר בערעור רגיל שבו ניתן לבחון גם את "נכונות" ההחלטה ולא רק את סבירותה. צודקת לכאורה המשיבה כי עניין לנו בבקשה לעיכוב ביצוע ולא בבקשה לצו מניעה זמני. מכל מקום, המסגרת הנורמטיבית של הערעור אינה חזות הכול, ויש לבחון באופן פרטני את הסוגיה הקונקרטית. צודקת המבקשת בטענתה כי בהתחשב בפגיעה המשמעותית בקניינה, וחרף מעמדו של בית משפט זה כערכאת ערעור, אין לדון בבקשה דנן כבקשה לעיכוב ביצוע של החלטה, אלא כבקשה למתן צו מניעה זמני. הדבר נכון במיוחד כאשר ההחלטה נוגעת להטלת החוב על מי שאינו החייב המקורי, כדוגמת ההחלטה על פי סעיף 106 לחוק מע"מ. במקרה זה יש לשקול בזהירות יתר את שאלת הפגיעה בקניינו.
אשר לסיכוי הערעור - אין לקבל את טענת המבקשת כי ראוי לפרש את הדיבר "חוב סופי" באופן שיש לפרשו בסעיף 119 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), וזאת לאור הקרבה בין שני הסעיפים. לשונו של סעיף 106 לחוק מע"מ ברורה, והוא חל על כל חוב שניתן לגבותו לפי פקודת המסים (גבייה). גביית המס לפי אותה פקודה תלויה בדין המהותי, שכן היא מתירה לגבות כל מס שהגיע מועד פירעונו.
אמת, כאשר מדובר בחובות מע"מ ומאחר שהגשת השגה וערעור מעכבת את תשלום המס כאמור בסעיף 91 לחוק מע"מ, התוצאה כי חוב סופי לעניין סעיף 106 הוא אכן חוב שהסתיימו לגביו הליכי ההשגה והערעור, בדומה להגדרת חוב סופי בסעיף 119 לפקודה. עם זאת, משעה שסעיף 106 לחוק מע"מ הוחל גם על חובות מכס ומס קנייה ומשעה שנקבע כי אין בהגשת תביעה כנגד הטלת חובות אלה כדי לעכב את גבייתם, התוצאה היא כפי שהובהר לעיל. אין זאת אלא שהפעלת סעיף 106 לחוק מע"מ, כמו הפעלת פקודת המסים (גבייה), תלויה בדין המהותי הנוגע לסוג החוב הרלוונטי, ולפיכך דינו של מס ערך מוסף אינו כדינם של המכס ומס הקנייה.
בכל הנוגע לשאלה אם אכן הועברה הפעילות, הרי חומר החקירה כמו גם לוחות הזמנים מלמדים כי קיימת המשכיות בין החברה החייבת ובין המבקשת. אשר למאזן הנוחות, בהתחשב בכך כי מדובר בתשלום למדינה הרי ברור שלא קיים חשש שהמבקשת לא תוכל לגבותו בחזרה אם תזכה בערעור. מנגד, לא ניתן להתעלם לחלוטין מטענת המבקשת כי יהיה בהפעלת אמצעי הגבייה כדי לגרום לפגיעה בה. עם זאת לאור היקף פעילותה נראה כי לא מדובר בפגיעה משמעותית. יתר על כן, סעיף 106 לחוק מע"מ עניינו בהעברת נכסים או פעילות מתוך כוונה להתחמק מתשלום המס, ולפיכך ברור כי מתעצם הצורך להגן על האינטרס של הרשות בגביית מס ומצטמצם הצורך להגן על זה של החייב. אם תתקבל הבקשה להורות על הימנעות מהפעלת אמצעי גבייה, היא עשויה לשמש כלי בידי החייב להתחמקות נוספת ממס וזאת על ידי חיסול החברה הקיימת והקמת חברה חדשה שאליה יועברו הנכסים או הפעילות.
לאור העובדה כי המבקשת לא עמדה ברף הגבוה להוכיח את סיכוי הערעור שלה ולאור מאזן הנוחות הנוטה לכיוון רשויות המס, יש להיענות רק לחלק קטן מהבקשה. לפיכך, עד להכרעה בערעור תהיה המשיבה רשאית להפעיל אמצעי גבייה כנגד המבקשת למעט עיכוב הוצאת טובין, וזאת אך ורק עד לגובה מחצית סכום החוב. המחצית האחרת של החוב תובטח באמצעות רישום שעבוד על דירת המגורים של בעלי השליטה בחברות כפי שהציעה המבקשת במהלך הדיון, שאם לא כן המשיבה תהא רשאית להפעיל אמצעי גבייה גם בגין מחצית זו של החוב.
תוצאה
--------
עמדת המשיבה התקבלה. הוצאות ייקבעו עם סיום ההליך.

בבית המשפט המחוזי מרכז
לפני כב' השופט ד"ר ש' בורנשטין
ניתן ב-13.10.2014