חזקת התא המשפחתי היא חזקה הניתנת לסתירה בהתקיים הסכם ממון והפרדה רכושית בפועל

תקציר ע"א 3178/12
יגאל שלמי נ' מנהל מיסוי מקרקעין נתניה מאת: עו"ד רו"ח (כלכלן) ארז בוקאי

בית המשפט העליון פסק פה אחד כי חזקת התא המשפחתי הקבועה בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: "החוק") היא חזקה הניתנת לסתירה. אשר לאופן שבו יוכל הנישום לסתור את החזקה, הוחלט ברוב דעות כי בעניינם של בני זוג נשואים יידרש הנישום להציג הסכם יחסי ממון כתנאי מקדמי, ונוסף על כך להוכיח כי בני הזוג פעלו על פי ההסכם הלכה למעשה, דהיינו כי ההפרדה הרכושית לא נותרה "על הנייר" אלא התקיימה בפועל.
השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים
-------------------------------------------------------
השאלה שמתעוררת בערעור היא אם יש להחיל את ה"פיקציה" המשפטית הקבועה בסעיף לחוק 49ב(1) לחוק, שלפיה רואים בני זוג כ"מוכר אחד" לצורך פטור ממס שבח, גם על בני זוג שערכו הסכם יחסי ממון אשר במסגרתו שמרו על הפרדה רכושית בנוגע לנכסיהם לפני הנישואין.
בשנת 1992 התאלמן המערער. לאחר פטירתה של אשתו המנוחה נרשמו זכויותיה בדירת המגורים על שם יורשיה על פי דין: המערער ושני ילדיהם בחלקים שווים, כך שבסופו של דבר הבעלות בדירת המגורים היא בעלות משותפת של המערער (3/4) ושל שני הילדים (1/4). בשנת 1998 נישא המערער בשנית. במועד הנישואין הייתה לאשתו דירת מגורים בבעלותה הבלעדית אשר נרכשה לפני שהכירה את המערער ולפני שנישאה לו. אין חולק כי המערער ואשתו מעולם לא התגוררו בדירת המגורים.
בשנת 2005 נערך בין האישה למערער הסכם ממון שבמסגרתו נערכה הפרדה בין נכסיהם המשותפים של בני הזוג לבין נכסיהם הפרטיים. בית המשפט לענייני משפחה אישר את הסכם הממון. באותה שנה מכרה האישה את דירתה וקיבלה פטור בהתאם לבקשתה על פי סעיף 49ב(1) לחוק. כעבור שנה ושלושה חודשים מכר המערער את דירתו ודיווח על המכירה למשיב, תוך שהוא מצהיר בשומה העצמית כי הוא זכאי לפטור לפי סעיף 49ב(1) לחוק. המשיב דחה את בקשת הפטור של המערער מן הטעם שטרם חלפו ארבע שנים ממועד מכירת דירת האישה. ועדת הערר דחתה את הערר שהגיש המערער.
דיון
-----
לשון סעיף 49(ב) לחוק בהירה וברורה. הסעיף יוצר "פיקציה" לצורכי מס שלפיה רואים תא משפחתי המורכב מבני זוג ומילדיהם שטרם מלאו להם 18, למעט בני זוג שגרים בנפרד דרך קבע או ילדים נשואים, כ"מוכר אחד" לצורכי מס שבח. השימוש במונח "פיקציה" אינו מקרי. הוא נועד להבהיר כי מדובר בקביעה משפטית מלאכותית (פיקטיבית) של המחוקק שנועדה להגשים תכלית מסוימת.
תכלית הסעיף היא כפולה: מחד גיסא, למנוע תכנוני מס בלתי לגיטימיים שבהם נרשמות כמה דירות מגורים שמשמשות את התא המשפחתי על שם בני משפחה שונים, כדי למקסם את מספר הפטורים ממס שבח שיוכל התא המשפחתי כמכלול לקבל בבוא היום. תכלית זו כונתה בעניין עברי "תכלית שלילית". מאידך גיסא, מבקש החוק לאפשר לתא המשפחתי כמכלול להגשים את מאוויו וצרכיו, מתוך הנחה שהתמורה המתקבלת ממכירת דירת המגורים משמשת במרבית המקרים לרכישת דירת מגורים אחרת עבור התא המשפחתי כמכלול. תכלית זו כונתה בעניין עברי "תכלית חיובית". ניתן לראות כי מדובר במידה רבה בשני צדיו של אותו מטבע.
חסרונה של "פיקציה" משפטית, בייחוד כזו המנוסחת באופן גורף יחסית, נעוץ בכך שלעתים היא אינה מותאמת לגיוון ולמורכבות העובדתיים שמתגלים במרוצת הזמן, וכתוצאה מכך היא עלולה לגרום לנו ליישם באופן "עיוור" את הכלל המשפטי תוך התעלמות מפרטים שעשויים להיות רלוונטיים לאור תכליתה. "פיקציה" משפטית כזו, אם לא תותאם למציאות בדרך של פרשנות, לא תמיד תגשים את תכליתה. כזו היא ה"פיקציה" הקבועה בסעיפים 9 ו-49(ב) לחוק. יתרונה נעוץ בפשטותה ובבהירותה, אך באלה טמון גם חסרונה.
נראה כי בקובעו את ה"פיקציה" המשפטית דנן עמד לנגד עיני המחוקק תא משפחתי "רגיל" - כזה המורכב מבני זוג צעירים יחסית (ובהמשך מילדיהם המשותפים) שבונים את חייהם המשותפים יחד במאמץ משותף, הרוכשים יחד דירה למגורי המשפחה ועם השנים מבקשים למכור את הדירה המשותפת לטובת רכישת דירה אחרת, אף היא משותפת, ושאם יש בבעלותם יותר מדירת מגורים אחת הרי כל דירותיהם נרכשו במאמץ משותף על ידי שניהם.
אלא שלצד תא משפחתי זה קיימות אפשרויות נוספות ומורכבות יותר מהבחינה המשפטית. לדוגמה, בני זוג עשויים להקים תא משפחתי בשלב מאוחר של חייהם כשכל אחד מהם כבר מבוסס כלכלית ובבעלותו דירת מגורים משלו. דוגמה נוספת: בני זוג עשויים להקים תא משפחתי המהווה עבור שניהם "פרק ב'", כשלכל אחד מהם נכסים משלו וילדים משלו, על כל המורכבות הנובעת מכך. בשתי הדוגמאות הללו קיימת סבירות גבוהה כי בני הזוג יערכו הסכם ממון שבו יוסדרו סוגיות רכושיות הנוגעות לנכסים שעמם הגיעו לתא המשפחתי. ייתכנו כמובן דוגמאות קטגוריאליות נוספות מעבר לאלה שהוזכרו לעיל, אך המשותף לדוגמאות הללו הוא שכל אחד מבני הזוג נכנס לתא המשפחתי כשהוא נושא עמו "מטען היסטורי".
במצב דברים שבו קיים הסכם יחסי ממון בין בני הזוג, נוצרת התנגשות בין ה"פיקציה" הקבועה בסעיפים 9 ו-49(ב) לחוק אשר רואה את בני הזוג כ"מוכר/ רוכש אחד" ממועד היווצרות התא המשפחתי ואילך (ולכן לכאורה אינה רואה שוני רלוונטי בין התא המשפחתי המתואר לעיל לבין התא המשפחתי ה"רגיל" שעליו חלה ה"פיקציה" מטבעה), לבין רצונם של בני הזוג לשמור על הפרדה רכושית גם לאחר היווצרות התא המשפחתי בהתאם להסכם יחסי הממון שנערך ביניהם. הפתרון הראוי הוא לראות ב"פיקציה" המשפטית הקבועה בסעיף 49(ב) לחוק (וכפועל יוצא גם זו הקבועה בסעיף 9 לחוק) כחזקה הניתנת לסתירה ולא כחזקה חלוטה.
לפי דעת הרוב - השופט י' דנציגר שאליו הצטרפה השופטת ד' ברק-ארז, בעניינם של בני זוג נשואים יידרש הנישום להציג הסכם יחסי ממון כתנאי מקדמי, ונוסף על כך להוכיח כי בני הזוג פעלו על פי ההסכם הלכה למעשה, דהיינו כי ההפרדה הרכושית לא נותרה "על הנייר" אלא התקיימה בפועל. מנגד, השופט נ' סולברג סבר כי הנישום יוכל לסתור את החזקה גם בהיעדר הסכם יחסי ממון, אם יוכיח כי התקיימה בין בני הזוג הנשואים הפרדה רכושית בפועל.
תוצאה
-------
הערעור התקבל. לא נעשה צו להוצאות.

בבית המשפט העליון
לפני כב' השופטים י' דנציגר, נ' סולברג וד' ברק-ארז
ניתן ב-17.11.2014