מכירת מוניטין של סוכנות לשיווק גז

תקציר: ע"א 4710/12
ברק גז סוכניות בע"מ נ' פקיד שומה גוש דן

בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי ערעור בשאלת מכירת מוניטין של סוכנות לשיווק גז לספקית הגז. נפסק כי במהלך עבודתו כמפיץ של המוצר שאותו הוא משווק יכול מפיץ לצבור לעצמו מוניטין כסוחר או סוכן וזאת במנותק מהמוניטין של היצרן או של המוצר המשויך. עם זאת, בנסיבות העניין ומשלא הוצגו ראיות בנוגע לסכום שיש לייחס לפיצוי בגין נטילת זכויות ההפצה ובין הסכום שיש לייחס לרכישת המוניטין, ייחס בית המשפט בדרך של אומדנה 25% מסכום התמורה למוניטין.
השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים
-------------------------------------------------------------
ביום 29.3.2001 נכרת הסכם בין חברת פז-גז 1993 בע"מ (להלן: "פז-גז") לבין המערערת (או "ברק") שכותרתו "הסכם לרכישת מוניטין ולסיום סכסוך". בהסכם זה הסכימו הצדדים על סיום סכסוך משפטי שהתגלע ביניהם, על העברת פעילותה של המערערת כמשווקת גז באזור בני ברק לפז-גז ועל התחייבות המערערת ויואל ומנחם קרול, בעלי מניותיה, שלא לעסוק בגז באזור בני ברק במשך 18 חודשים מיום חתימת ההסכם. על פי ההסכם קיבלה המערערת מפז-גז סך של 1,224,000 דולר. סכום זה נרשם בדוח הכספי של המערערת לשנת המס 2001 כתשלום בגין מוניטין, אולם המשיב קבע כי למרות האמור בהסכם, התשלום האמור אינו בגין מוניטין. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי מהמבוא להסכם מ-2001 ניתן ללמוד כי טרם כריתתו הייתה ברק מפיצה של פז-גז באזור ההפצה. נוכח הגדרתה כמפיצה קבע בית המשפט המחוזי כי בעת עריכת ההסכם לא היו בידי ברק מוניטין הניתנים להעברה או למכירה, וזאת גם אם תתקבל ההנחה כי ברק השקיעה משאבים ומאמצים בשיווק הגז באזור ההפצה. מכאן הערעור. לשיטת ברק קבעו בתי המשפט בעבר כי ייתכנו מוניטין בידי מפיץ, והדברים נכונים ביתר שאת בנסיבות בהן מדובר במוצר חסר ייחוד דוגמת גז, שכן לזהות היצרן אין כל משמעות בעיני הלקוח בעוד שלזהות המפיץ ולטיב השירות נודעת חשיבות מכרעת מבחינתו. כמו כן טוענת ברק כי בהסכמים שנכרתו בינה (או בין בעל השליטה בה) לחברות הגז, לרבות פז-גז, הוכרו במפורש קיומם של מוניטין לסוכנות שנוהלה על ידה. ברק מוסיפה ומונה סממנים מיוחדים בהסכם מ-2001 המעידים לשיטתה כי מדובר במכירת מוניטין: הועבר מרשם הלקוחות; הועברו קווי טלפון; משרדי ברק נשכרו על ידי פז-גז; הועברה הודעה משותפת ללקוחות; נחתמה תניית אי תחרות וניתנו שירותי ייעוץ לפז-גז. עוד טוענת ברק כי מכירת מוניטין מנוגדת לאינטרס המיסויי של פז-גז, שכן המוניטין לא היו נכס בר הפחתה על פי הדין באותה תקופה והיא מוסיפה כי פקיד השומה הכיר בקיומם של מוניטין אצל מפיצי גז אחרים שהתקשרו עם פז-גז בנסיבות דומות ובהסכם דומה להסכם מ-2001.
דיון
----
נקודת המוצא היא שתמצית המוניטין היא שימור ההרגל של הלקוחות לפקוד את העסק, לכן נשאלת השאלה האם מפיץ, בשונה מיצרן, יכול לרכוש מוניטין וזאת נוכח הקשר הקיים בדרך כלל בין זהות היצרן ומאפייני המוצר ובין ההרגל של הלקוחות לשוב ולפקוד עסק או להשתמש במוצר. בעניין ליבוביץ' (רע"א 371/89), שעליו נסמך בית המשפט המחוזי, נדונה השאלה האם למפיץ בלעדי (יבואניות עטים) ישנה עילה כלפי מפיץ מתחרה שתגן על בלעדיותו ותמנע הפצה מתחרה. בית משפט זה קבע כי אמנם המוניטין המקומי של המוצר נבנים במידה רבה על ידי המפיץ, אולם זכות הקניין במוניטין היא של היצרן. ודוק בעניין ליבוביץ' לא נשללה קיומה של קטגוריית מוניטין למפיצים (באותו עניין ליבואניות העטים), אולם עניין זה לא נדון משנקבע על ידי בית המשפט כי הוא לא הועלה כעילה נפרדת. נראה, אפוא, כי במהלך עבודתו כמפיץ של המוצר שאותו הוא משווק יכול מפיץ לצבור לעצמו מוניטין כסוחר או סוכן וזאת במנותק מהמוניטין של היצרן או של המוצר המשויך, ככלל, ליצרן. אלא שחשוב להבחין בהקשר זה בין המוניטין של המוצר ושל היצרן המספק אותו ובין המוניטין של המפיץ ככזה. מן הכלל אל הפרט, בהינתן העובדה שפז-גז ביקשה לבצע בעצמה הפצה ישירה של הגז באזור מאותה נקודת זמן ואילך, יש טעם בטענה כי עם זכויות ההפצה שאותן החזירה פז-גז לעצמה, היא רכשה מברק את המוניטין שלה כמפיצה וביקשה להיבנות מאותם מוניטין לצורך המשך ביצוע הפצת הגז באזור. לפיכך יש מקום לייחס חלק מן התמורה גם לרכישת המוניטין. נוכח מסקנה זו השאלה הבאה שאותה יש לבחון היא אם אכן ניתן לייחס את מלוא סכום התמורה הנקוב בסעיף 5 להסכם מ-2001 לרכישת המוניטין, כפי המצג שהציגו הצדדים, או שמא יש לייחס לרכישת המוניטין חלק בלבד מן התמורה ששולמה, למרות אותו המצג. ואם אמנם יש לייחס חלק בלבד מן התמורה לרכישת המוניטין, מהו אותו החלק?
הנטל להוכיח מהו אותו חלק מתוך התמורה שיש לייחס לרכישת המוניטין מוטל על ברק, אך גם בפני בית המשפט קמא וגם בשלב הערעור דבקה ברק בגרסה ולפיה יש לייחס את מלוא התמורה לרכישת מוניטין וממילא לא הוצגו על-ידה ראיות לעניין ייחוס חלק מן התמורה בלבד לרכישת המוניטין. נקבע כי במקרה דנן ניתן להגיע למסקנות על דרך האומדן באשר לחלק מתוך התמורה שאותו יש לייחס לרכישת המוניטין וזאת בהינתן התשתית העובדתית. לפיכך נקבע על דרך האומדנה כי יש לייחס לרכישת מוניטין 25% מתוך סכום התמורה הכולל. אילו היו הצדדים מציגים לכתחילה בהסכם שביניהם חלוקה מתאימה בין הסכום שיש לייחס לפיצוי בגין נטילת זכויות ההפצה ובין הסכום שיש לייחס לרכישת המוניטין, ייתכן כי ניתן היה לזקוף לרכישת המוניטין חלק גדול יותר מזה שנזקף על ידי בדרך של אומדנה. אך משבחרו הצדדים לנסח את ההסכם כפי שנוסח ומשלא הוצגה חוות דעת מקצועית לעניין זה על ידי ברק, אני סבורה כי על דרך האומדנה יש להסתפק בשיעור שצוין, גם אם הוא על הצד הנמוך.
תוצאה
-------
הערעור התקבל באופן חלקי. המשיב חויב בהוצאות בסך 20,000 ש"ח.

בבית המשפט: העליון
לפני: כב' השופטים א' חיות, נ' הנדל וד' ברק-ארז
ניתן ביום: 13.1.2015