רכישת כרטיס שחקן חייבת במע"מ

ע"א 7883/12 קשר ספורט בע"מ נ' האוצר-אגף המכס ומע"מ ת"א 3   בית המשפט העליון דן בהשלכות המס המוסף בקשר להסכמים שבמסגרתם רכשו המערערות, מועדוני כדורגל ישראלים, זכות להעסקת שחקן על ידן, זכות שהייתה מוקנית עד אז לקבוצות הזרות. נקבע כי זכות זו היא בעלת ערך כלכלי ולכן נכללת בהגדרת "טובין" לפי חוק מע"מ ומשעה שהזכות יובאה לישראל היא חייבת במע"מ. השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים הערעור מתמקד בשאלה אם התשלומים ששילמו המערערות לקבוצות כדורגל בחו"ל עבור התרת חוזי העסקתם של שחקנים או עבור השאלת שחקנים לתקופה קצובה כדי שיוכלו להתאמן ולשחק במסגרתן – מהווים תמורה בגין יבוא טובין החייבת במס ערך מוסף. המשיב קבע כי התשלומים ששילמו לקבוצות הזרות במסגרת ההסכמים מהווים תמורה עבור הזכות להעסקת השחקן על ידי המערערות. לעמדתו, בכך רכשו המערערות זכויות המהוות נכסים בלתי מוחשיים על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "החוק" או "חוק מע"מ") אשר יבואם לישראל מחייב תשלום מס ערך מוסף. משנדחו השגות המערערות על החלטת המשיב לחייבן במע"מ, ערערו הן לבית המשפט המחוזי שאימץ את עמדת המשיב. עיקר פסק הדין נסוב סביב מהותו של כרטיס השחקן ושאלת סיווגו כ"טובין". בית המשפט המחוזי קבע כי כרטיס השחקן מהווה "ביטוי לאגד של זכויות שיש להן שווי כלכלי", ואלה ניתנות להעברה ולמכירה. נפסק כי זכויות אלה להעסקת השחקן שרכשו המערערות במסגרת ההסכמים, הן בגדר נכסים בלתי מוחשיים הנכללים בהגדרה הרחבה של המונח "טובין" בחוק מע"מ. עוד נקבע כי זכויות אלה יובאו לישראל על ידי המערערות, זאת מכיוון שהשימוש בזכויות אלה נעשה בישראל, על דרך רישומו של השחקן בקבוצה הישראלית, אימוניו במסגרתה והשתתפותו במשחקיה. דיון הרשת שפורש חוק מע"מ מתפשטת על פני שטחים רבים. במקום שבו רצה החוק לתחום את תחולתו, הדבר נעשה במפורש. כך, למשל, הגדרת "טובין" בחוק מע"מ מחריגה מעצמה "זכות במקרקעין או בתאגיד", וכן "ניירות ערך ומסמכים סחירים וזכויות בהם". היקפו הרחב של המונח "זכות" כתת-סעיף ל"טובין" יסייע לבית המשפט בבואו להכריע בסוגיה זו. מהות ההסכמים, כמו גם תכלית תקנות ההעברה המסדירות את העברת השחקנים בין הקבוצות השונות, אינן מתמצות בסיום חוזי ההעסקה בין שחקנים לקבוצותיהם. מפגש הרצונות בין הקבוצות אינו מצוי רק בתשלום הפיצוי כנגד הפסקת העסקת השחקן על ידי הקבוצה הזרה, אלא גם כנגד העברת השחקן מקבוצה לקבוצה. כל המרכיבים מופיעים בהסכמים בין הקבוצות – payment ו-transfer. עולה כי אלמלא הוודאות הטמונה בהסכמים בדבר העסקת השחקן הזר על ידי מי מהמערערות (בכפוף להסכמתו), לא היה משתלם כל פיצוי לקבוצה הזרה. משום כך אין לראות בתשלום פיצוי בגין הפרת ההסכמים בין הקבוצות הזרות לבין השחקנים. נקודת מבט כזו מגלה כי התמורה ששולמה על פי ההסכמים אינה בפועל פיצוי בגין הפרה – שאחרת ההתמקדות היא "בהיבט הראשון" בלבד, דהיינו סיום ההסכם בין הקבוצה הזרה לבין השחקן. לנוכח קיומו של "ההיבט השני", שלמעשה כרוך בו – של העברת השחקן לידי מי מהמערערות למען יוכל לשחק אצלן בישראל – נכון לומר כי התשלומים בוצעו כנגד העברת אותה זכות להעסקתו אליהן. גם לשון ההסכמים מלמדת כי התמורה ששילמו המערערות לקבוצות הזרות ניתנה כנגד הזכות להעסיק את השחקן אצלן – בין שעל דרך העברה סופית ובין שעל דרך השאלה לתקופה קצובה. בחלק מההסכמים צוינה במפורש הסכמת השחקן להסכם ההעברה או ההשאלה בין המערערות לבין הקבוצות הזרות, וזאת לצד הסכם נפרד שייחתם בינו לבין קבוצתו החדשה. המערערות טוענות כי פרשנות בית משפט קמא מאפשרת, הלכה למעשה, "מסחר" בשחקנים עצמם והעברתם מקבוצה לקבוצה כמטבע עובר לסוחר. טענה זו שובה את הלב במבט ראשון, אך אם המסקנה היא כי ההסכמים פוגעים באוטונומיה של השחקנים ונגועים בסחר בבני אדם – הפתרון המתבקש היה ביטול ההסכמים, ולא ביטול החיוב במס. הסכם שנגוע בסחר בבני אדם מועמד לביטול, בין היתר בשל היותו הסכם הנוגד את תקנת הציבור. בהקשר זה, המערערות אינן טוענות בדבר היעדר חוקיות של ההסכמים עצמם – שהמערערות הן צד להם. בענייננו אין כופים על השחקן העברה. יש להדגיש: ההסכמה להעברת השחקן כללה גם את הסכמתו שלו. הסכמת השחקן למעבר היא נדרשת ואף הכרחית. היא תנאי בלעדיו אַיִן. במודל הקיים של ההסכם המשולש, שתי הקבוצות זקוקות להסכמת השחקן. המע"מ מוטל על פעולה חוזית ביניהן, ולפיה הזכות להעסקתו עוברת מקבוצה אחת לקבוצה השנייה. אין בכך סחר בבני אדם, אלא חוזה שמשקף את הבחירה של הצדדים, ובראש ובראשונה הבחירה של השחקן, היכן ישחק. האם זכות זו יובאה לישראל על ידי המערערות? – הבסיס לגביית המע"מ הוא השימוש או הצריכה של הטובין בישראל. בפסק דינו של בית משפט קמא אומצה עמדת המשיב, שלפיה יש להפעיל מבחן זה גם על נכסים בלתי מוחשיים, לנוכח העובדה שחוק מע"מ מטיל מס גם על ייבואם של אלה. ההסכמים בין המערערות לבין הקבוצות הזרות לא הסתפקו בשחרורם של השחקנים מ"אחיזתן" של הקבוצות הזרות, אלא הוסיפו וקבעו את העסקתן על ידי המערערות דווקא, ובישראל. המערערות הן קבוצות ומועדוני כדורגל הרשומים ופועלים בישראל. המערערות ודאי לא רכשו את הזכות להעסקת השחקן אצלן כדי שתמומש במדינה אחרת או על ידי קבוצה אחרת. די בכך כדי לקבוע שהזכות יובאה לישראל על ידי המערערות. תוצאה הערעור נדחה. המערערים חויבו בהוצאות בסך 50,000 ש"ח.   בבית המשפט: העליון לפני: כב' השופטים ח' מלצר, נ' הנדל וצ' זילברטל ניתן ביום: 13.7.2015       <center>>