מכירת מוניטין

ע"א 749/13 תדיראן נ' פקיד שומה למפעלים גדולים     בית המשפט העליון פסק כי עסקה למכירת מניות של חברה-בת בידי החברה האם מכילה בחובה מכירת מוניטין של החברה האם בחברה הבת, וזאת משום ששלוש שנים לפני המכירה העבירה החברה האם את הפעילות הנדונה אל החברה הבת. השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים בשנת 1996 ביצעה המערערת (להלן: "המערערת" או "תדיראן") רה-ארגון שבמסגרתו העבירה את הפעילות העסקית בתחום הקשר לחברה-בת (להלן: "החברה הבת" או "תדיראן קשר"). היא הותירה בידיה את הזכויות על סימן המסחר ועל הלוגו, אולם התירה לחברה-הבת להמשיך ולהשתמש בהם לצורך פעילותהּ העסקית. שלוש שנים לאחר מכן מכרה המערערת את מניותיה של החברה-הבת לצד ג' ובין היתר התחייבה, במסגרת חוזים נפרדים, להעביר לרוכשת את זכויות השימוש בסימן המסחר ובלוגו שלה וכן להימנע מלהתחרות בה. השאלה העובדתית המתעוררת בערעור היא אם בעת מכירתן של המניות בשנת 1999 החזיקה המערערת מוניטין בידהּ. שאלה זו אוצלת על שאלת המשנה הנובעת ממנה, אם אכן במועד מכירתן של המניות נמכר המוניטין בנפרד מהן, או שמא מדובר, כקביעתו של בית-המשפט המחוזי, בפיצול מלאכותי של התמורה ששולמה בגין המניות למספר חוזים. שאלה זו התעוררה בענייננו מאחר ששיעור המס שחל על מכירת המוניטין בתקופה הרלוונטית היה נמוך במידה משמעותית משיעור המס שהוטל באותה עת על רווח הון. ההבדלים בשיעורי המס צומצמו כמעט לחלוטין במסגרת תיקון מס' 132 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). דיון הערעור התקבל. נפסק כי המערערת הותירה בידהּ את המוניטין שהיה לה, או למצער את רובו, במועד העברתהּ של הפעילות העסקית לחברה-הבת. מוניטין זה היה מגולם בין היתר בשם המותג ובסימן המסחר, אשר בהם המשיכה כאמור להחזיק עד שהעבירה אותם במסגרת המכירה נושא הערעור. אין מדובר בפיצול מלאכותי בין כמה חוזים, אלא במכירה אמיתית של כמה מרכיבים או נכסים שונים. חלק הארי של המוניטין העסקי שצברה המערערת במשך עשרות שנות פעילותהּ גולם בשמהּ ובסימן המסחר שלה, אשר היו מוכרים לכל והיוו סמן לאיכות בשוק הרלוונטי שבו פעלה. אכן, המערערת העבירה לחברה הבת את כל פעילותהּ העסקית בתחום הרלוונטי, על רבדיה השונים. ואולם, העיקר נעוץ בכך שהמערערת הותירה בידהּ את מלוא הזכויות על המותג, זכויות אשר גלומות בעיקרן בשם, בלוגו ובסימן המסחרי. המערערת התירה לחברה הבת להמשיך ולהשתמש בכל אלה, אולם כאמור לא העבירה אליה את הבעלות עליהם. מנקודת ראותו של השוק די היה בהענקתו של היתר זה כדי ליצור את השיוך – הן מבחינת המותג, הן מבחינת השם, הן מבחינת המוניטין, הן מבחינת האיכות – לחברה-הבת. בכל אלה היה המנוף העיקרי שאפשר לחברה הבת להמשיך ולפעול בשוק מבלי שיהיה עליה להקים מותג חדש – מותג אשר מטבע הדברים היה עשוי להיתקל בקשיי חדירה מרובים, במיוחד לנוכח השוק הקטן והסגור שבו מדובר. משאלה הם פני הדברים, למותג על כל רבדיו יש שווי, ובנסיבות המקרה מדובר בשווי משמעותי. כפועל יוצא, בשים לב לכך שבעת מכירת מניותיה של החברה הבת ביקשו הרוכשים לרכוש גם את הזכויות במותג – לזכויות אלה יש שווי. זכויות אלה מגלמות, אפוא, בנסיבות העניין, את המוניטין שנותר בידהּ של המערערת. נוסף על כך, גם לאחר ההסכם מ-1996 לא משכה תדיראן את ידיה מעסקי הקשר ולא נפרדה מהם, שכן העברת הפעילות בתחום הקשר מתדיראן לתדיראן קשר כחברה-בת בשנת 1996, הייתה למעשה סוג של "העברה בתוך המשפחה" אשר בוצעה כחלק ממהלך ארגוני ששימר בידי תדיראן שליטה מלאה בתדיראן קשר ובמסגרתו המשיכה תדיראן קשר לקיים קשר עסקי הדוק עם תדיראן כחברת האם. מסקנה זו משתלבת היטב עם העובדה שלפי ההסכם מ-1996 טרחה תדיראן להדגיש כי זכות השימוש הניתנת לתדיראן קשר בסימן המסחר ובלוגו ניתנת לה כחברה-בת שלה, כי היא אינה רשאית להעבירה וכי עליה "להשתמש בסימן המסחרי וב'לוגו' האמורים בדרך נאותה ומבלי לפגוע בשמה הטוב של תדיראן ובהתאם להנחיות תדיראן מעת לעת". לכך יש להוסיף כי ההתקשרות בין תדיראן ותדיראן קשר להעברת הפעילות בהסכם מ-1996 נעדרת סממן חשוב המעיד על מכר מוניטין והוא - הסכם אי-תחרות. בחינת ההסכם מ-1999 על רקע שני ההסכמים הנוספים שנחתמו בד בבד עמו, מלמדת כי מכירת מניותיה של תדיראן קשר בידי תדיראן לצד ג' היא זו המסמנת את היפרדותה הממשית של תדיראן מעסקיה של תדיראן קשר ואת משיכת ידה מאותם עסקים, אשר מאותו שלב ואילך עברו לתאגיד חיצוני. במסגרת עסקה זו שולבה גם מכירת המוניטין של תדיראן בתחום הקשר. חיזוק נוסף לאותה מסקנה עצמה ניתן למצוא בעובדה כי במשולש ההסכמים שנחתם באותו מעמד נחתם גם הסכם אי תחרות, שהוא כאמור אחד הסממנים החשובים לעסקה של מכירת מוניטין, ולפיו התחייבה תדיראן שלא להתחרות בעסקיה של תדיראן קשר בבעלות צד ג' וזאת במשך חמש שנים ממועד העסקה וכנגד תשלום של 20,000,000 דולר. אשר לאופן חישובו של המוניטין ולדרך הערכתו – על פי הפסיקה יש להסתמך ככלל על הסכמת הצדדים, אלא אם סבור פקיד השומה כי היא אינה סבירה ובמקרה זה יש לחשב את המוניטין באמצעות הפחתה של ערך נכסיו (המוחשיים והלא מוחשיים) של העסק ממלוא התמורה ששולמה בגין רכישתו. בענייננו לא העלה המשיב כל טענה באשר לחוסר סבירותו של הסכום ששולם בגין המוניטין ולא הציג כל חישוב אלטרנטיבי. על כן יש לקבל את חישובהּ של המערערת לצורך הערכת שוויו של המוניטין שמכרה. יש להדגיש כי המקרה הנוכחי הוא מקרה חריג, שבו הוכח כי בשנת 1996 הועבר "העסק החי" מהמערערת לחברה-הבת במנותק מהמוניטין, אשר נמכר רק שלוש שנים לאחר מכן. כפי שצוין בעניין אינווסט, "ככלל, יקשה להוכיח כי נמכר המוניטין של עסק מקום שבו לא נמכר העסק כעסק חי. ייתכנו אולי מקרים נדירים שבהם אכן תתבצע מכירה שכזו". הכלל היה והוא עודנו כי מוניטין נמכרים כחלק בלתי נפרד מהעסק החי. מוניטין הוא נכס מיוחד המצריך תחזוקה הדוקה ושמירה צמודה. בחלוף השנים עשוי שוויו של המוניטין לפחות ולעתים אף להתפוגג כליל, בין היתר עקב שינויים טכנולוגיים ופרסונליים אשר עשויים לפגום בו. לפיכך, נדירים הם המקרים שבהם תוכר מכירתו של מוניטין המנותק מעסק, במיוחד כאשר מכירה זו מבוצעת תקופה לא מבוטלת לאחר מכירתו של העסק עצמו. בענייננו הוכח מקרה נדיר מסוג זה, שעה ששינוי אופן ההתאגדות מחטיבות פנימיות לחברות-בנות יצר מציאות שאפשרה למוניטין לשמור על ערכו אף במהלך השנים שחלפו. תוצאה הערעור התקבל. לא נעשה צו להוצאות.    בבית המשפט: העליון לפני: כב' השופטים מ' נאור, ס' ג'ובראן וא' חיות ניתן ביום: 22.7.2015     <center>>