תמורה בקשר להסכם שימור העסקה היא הכנסת עבודה

ע"מ 47255/14 חיים הלמן ואח' נ' פקיד שומה תל אביב 4   בית המשפט המחוזי תל אביב פסק כי תמורה שקיבלו המערערים בקשר להסכם לשימור העסקתם, הנלווה לעסקה למכירת מניות החברה שהם היו בעליה לחברת IBM, היא בגדר הכנסת עבודה ולא בגדר רווח הון, שכן עצם זכותו של כל אחד מהמערערים לקבל את התמורה היה תלוי בהיותו עובד או יועץ של IBM ומכאן שתשלום התמורה שולם על רקע יחסי עובד מעביד. השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים בתקופה הרלוונטית החזיק כל אחד מהמערערים בשיעור מסוים מהון המניות המונפק של אקס אי וי בע"מ (להלן: "החברה"). ביום 31.12.2007 רכשה IBM את מניות החברה ובמסגרת רכישה זו נכרתו בין IBM לבין בעלי המניות של החברה הסכם רכישה (להלן: "הסכם הרכישה"), הסכם בעל נייר ערך מיועד (להלן: "הסכם מיועד") והסכם שימור עובדים (להלן: "הסכם שימור"). מכוח ההסכמים האמורים קיבל כל אחד מהמערערים סכום מסוים לאלתר וסכומים נוספים ששולמו בפריסה של שלוש שנים ובתנאי ששימש כעובד או יועץ של IBM או חברה קשורה (הסכומים הנוספים יכונו להלן: "התמורה הנוספת"). בדיווחיהם למשיב הצהירו המערערים כי התמורה הנוספת היא בגדר רווח הון הנובע מעסקת מכירת מניות החברה. המשיב דחה את הצהרות המערערים וקבע כי התמורה הנוספת היא בגדר הכנסת עבודה לפי סעיף 2(1)(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). דיון נקודת המוצא היא שסעיף 2(2)(א) לפקודה, הוא מקור חיוב רחב תחולה ולפיו כל טובת הנאה או תשלום ששולם לעובד ממעבידו מהווה הכנסת עבודה אלא אם מדובר בתשלום ששולם על רקע יחסים החורגים מיחסי עובד מעביד. בענייננו אין חולק שמלבד התמורה הנוספת קיבלו המערערים שכר בעד עבודתם כמקובל ב-IBM, ועל שכר זה דיווחו המערערים כשכר עבודה. אין ספק שהתמורה הנוספת שקיבל כל אחד מהמערערים באה בגדרו של המונח "טובת הנאה" שקיבל כל אחד מהמערערים ממעבידו. אלא שבענייננו מתעוררת השאלה אם התמורה הנוספת התקבלה אצל המערערים בקשר ליחסי עובד מעביד, שאז היא באה בגדרו של סעיף 2(2)(א) לפקודה או שמא בקשר להתקשרות שהייתה בין המערערים לבין IBM למכירת מניות החברה, שאז יש לראותה כהכנסה הונית. לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שהוצאו בפניי, מתבקשת המסקנה כי יש לראות בתמורה הנוספת הכנסת עבודה. העסקה שנכרתה ביו IBM לבין בעלי המניות בחברה נועדה להעביר לידי IBM את החברה, אולם היא נועדה גם להבטיח שהמערערים, אשר נחשבוkey personnel, ימשיכו לעבוד בחברה לפחות למשך שלוש שנים תוך ניצול מומחיותם וניסיונם בתחום שבו פעלה החברה. לטענת המערערים, בגין עבודתם עבור IBM קיבלו שכר מלא, והתמורה הנוספת שולמה להם ללא קשר לעבודתם בפועל. התמורה הנוספת התקבלה על ידי המערערים על רקע היותם עובדים של IBM. אפשר שהתמורה הנוספת כלל לא הייתה משולמת למערערים אילולא נכרת ההסכם לפיו רכשה IBM את מניות החברה, אולם משתשלום התמורה הנוספת הותנה בקיומם של יחסי עובד מעביד בין המערערים לבין IBM, נראה כי היא באה בגדרו של סעיף 2(2)(א) לפקודה. ניתן לקבל את טענת המערערים ולפיה התמורה הנוספת התקבלה אצלם ללא התאמה לעבודתם בפועל, אלא שתשלום התמורה הנוספת הותנה בקיום יחסי עובד מעביד בין IBM לבין המערערים או כיועץ ובכך מתקיימת זיקה ישירה בין העסקת המערערים על ידי IBM לבין התמורה הנוספת. אפשר לומר שגובה הסכומים שקיבל כל אחד מהמערערים על פי ההסכמים שנכרתו בין IBM לבין כל אחד מהמערערים בקשר לרכישת מניות החברה לא היה תלוי בהיקף העבודה שביצעו המערערים עבור IBM אולם עצם זכותו של כל אחד מהמערערים לקבל סכום כלשהו על חשבון התמורה הנוספת היה תלוי בהיותו עובד או יועץ של IBM ומכאן שתשלום התמורה הנוספת שולם על רקע יחסי עובד מעביד או למצער בזיקה ישירה ליחסי עובד מעביד, באופן המצדיק לראות בתמורה הנוספת טובת הנאה הבאה בגדרו של סעיף 2(2)(א) לפקודה. בהקשר זה ראוי לציין כי כל אחד מהמערערים קיבל את חלקו בתמורה הנוספת בהתאם לתקופה שבה עבד ב-IBM. אכן, על פי הסכם השימור, במקרה של מוות או סיום העסקה של המערערים ללא סיבה מוצדקת היו המערערים זכאים לקבלת התמורה הנוספת ובכך יש לכאורה כדי לתמוך במסקנה שאין מדובר בהכנסת עבודה. ואולם, התמורה הנוספת שולמה למערערים בזיקה ישירה להעסקתם על ידי IBM, ונראה שאילו הייתה משתלמת להם התמורה הנוספת במקרה של סיום העסקה ללא סיבה מוצדקת, גם אז יש לראות בתשלום כזה כבעל זיקה ישירה להעסקת המערערים על ידי IBM ובגדר "טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו". הוא הדין במקרה של מוות. ויודגש, התמורה הנוספת שולמה כדי להותיר את מקבליה מעורבים בחברה על דרך ניצול כישוריהם והידע שצברו. תמורה זו היא במובהק במישור הפירותי. זאת במובדל מהתמורה ששולמה בגין היזמות בהקמת החברה ובזכויות בחברה מכוח הבעלות בה. גם העובדה שהתמורה הנוספת אינה פרופורציונלית למשכורות שקיבלו עובדי IBM במעמדם של המערערים והעובדה שמעבר לתמורה הנוספת קיבלו המערערים משכורת כמקובל ב-IBM, משמיעה לנו לכאורה שמדובר בתשלום שאינו שכר עבודה. ברם בכך אין כדי להועיל למערערים משום שגם כאשר מדובר בטובת הנאה שאינה בגדר שכר עבודה ומשולמת לעובד על ידי המעביד בקשר או בתנאי שמתקיימים יחסי עובד מעביד בין השניים, יש לראות את טובת ההנאה כתקבול הבא בגדרו של סעיף 2(2)(א) לפקודה. תוצאה הערעור נדחה. המערערים חויבו בהוצאות בסך 72,000 ש"ח.   בבית המשפט: המחוזי תל אביב לפני: כב' השופט מ' אלטוביה ניתן ביום: 15.10.2015     <center>>