נדחתה תביעת עובדת לדמי לידה בגין חוב בדמי ביטוח

העובדות עו"ד עפרה לוי-גרין (להלן: "העובדת") הועסקה בעסק משפחתי כשכירה משנת 2001. החל משנת 2008 עבדה העובדת גם כשותפה במשרד עורכי דין שלה ושל אחותה. ביום 31.5.10 שלח המוסד, בנוסף לפנקס מקדמות שנשלח עקב דיווחה על הכנסותיה, גם הודעה על חוב דמי ביטוח בגין שנת 2009 ובגין החודשים ינואר – אפריל 2010 (להלן – תקופת החוב), סכום של 14,580 ש"ח. ביום 29.7.10 שלח המוסד לעובדת הודעה על עדכון גובה חוב דמי הביטוח בגין תקופת החוב, לסך של 14,287 ש"ח. ביום 3.8.10 ילדה את בנה בכורה. ביום 10.8.10 שלח המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") לעובדתהודעה שלפיה אינה זכאית לדמי לידה כעצמאית מאחר שלא צברה "תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתך כנדרש בסעיף 50 לחוק" הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995(להלן – החוק). ביום 1.9.10 הפיק המוסד דרישה לתשלום החוב לפי פקודת המיסים (גביה). ביום 13.9.10 שולם חוב דמי הביטוח. ביום 15.9.10 הגישה העובדת למוסד תביעה לדמי לידה כשכירה ואלה שולמו לה. ביום 15.11.10 הגישה תביעה נוספת לדמי לידה, הפעם כעצמאית. במענה לאותה תביעה שלח המוסד, בחודש דצמבר 2010, העתק של ההודעה מיום 10.8.10 שלפיה אינה זכאית לדמי לידה כעצמאית מאחר שלא צברה תקופת אכשרה כאמור. לאחר שתביעת העובדת לתשלום דמי לידה בגין הכנסתה כעצמאית נדחתה, פנתה היא בתביעה לבית הדין האזורי. ביה"ד האזורי קבע כי מאחר שדמי הביטוח לא שולמו טרם הלידה, העובדת לא עומדת בתנאי הזכאות הקבועים בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק), ולכן אינה זכאית לדמי לידה. כן נדחתה התביעה להענקה מטעמי צדק בהעדר מקום להתערב בשיקול דעת המוסד שלא ליתן לעובדת דמי לידה מטעמי צדק. הערעור מתמקד בתביעת העובדת לקבלת דמי הלידה מטעמי צדק. פסק הדין בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור וקבע כי סעיף 387 לחוק עניינו הענקה מטעמי צדק. המבחנים והכללים שנקבעו בהתאם לסעיף זה, ובכלל זה בקשר לפיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיף 50 לחוק, עוגנו בתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק) (להלן: התקנות). לפי תקנה 3, לצורך ההענקה מטעמי צדק, תנאי הכרחי הוא כי אי תשלום דמי הביטוח הוא תוצאה של "נבצרות" מלשלם את דמי הביטוח, וכי אותה "נבצרות" היא בשל אחד מהטעמים שפורטו בתקנה. הדיבור "נבצר מהמבוטח" פורש כקרוב לדיבור "נמנע", וכי אין להחמיר עד כדי כך שאותה 'מניעה' תהיה מוחלטת. די בכך שהסיבה תביא למצב, שמאמץ סביר לא ימנע את התוצאה - אי רישום. הכוונה היא להימנעות כתוצאה מנסיבה אובייקטיבית, ולא בשל סיבות כגון: אי ידיעה על חובת הרישום או התשלום, טעות, שכחה, או מעשים (או מחדלים), ולו של רואה החשבון של המבוטח או נציג אחר שטיפל בענייניו; בעניינים שבהם יש לנתבע שיקול דעת, כמו בעניין הענקה מטעמי צדק, סמכות ביה"ד לעבודה מוגבלת לבחינה מנהלית של אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הנתבע. מקום שבו נפל פגם בשיקול דעתו, ככלל יש להשיב את העניין אל פקיד התביעות, עם הנחיות באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת. במקרה זה, העובדה שלפיה לעובדת חוב דמי ביטוח אינה תוצאה שהיא פרי "נבצרות", כפי שפורשה בפסיקה, וגם לא תוצאה של "נסיבות שלא היו תלויות" בעובדת, כקבוע בתקנה 3(10) לתקנות. בית הדין גם קבע כי לא נמצא כי שיקול הדעת של המוסד בעניין זה הופעל שלא כדין או באופן החורג ממתחם הסבירות, ובשים לב לטווח המצומצם של הנסיבות שעשויות להצדיק סטייה מהזיקה שהוכרה בפסיקה, בין תשלום דמי הביטוח לבין קבלת זכויות סוציאליות. בית הדין קבע כי יש לזכור כי קיים קשר בל ינותק בין תשלום דמי הביטוח לבין קבלת הזכויות הסוציאליות על פיו. חריגה מאותו קשר אפשרית לפי התקנות, רק מקום שבו אי קיום החובה הראשונית של תשלום דמי הביטוח הוא פרי אילוץ או מניעה. רק במקרים מסוג זה יש הצדקה לסטות מאותו קשר ולהעניק למבוטח את הזכויות לפי החוק, על אף שבאותו מבוטח לא מתקיימים תנאי הזכאות. לפיכך, דחה בית הדין את ערעור העובדת.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS"