בג"ץ: הנהלת ביהמ"ש לא יכולה למנוע איתור של פסקי דין מתקדין לייט בגוגל

שופטי בג"ץ קיבלו את עתירת חברת חשבים ה.פ.ס מידע עסקי, מפעילת המאגר המשפטי תקדין ותקדין לייט, נגד החלטת הנהלת בתי המשפט שהתנתה את הגישה למאגר פסקי הדין וההחלטות בחתימה על "כתב התחייבות" הכולל איסור על אינדוקס המידע באופן שיאפשר את מציאתו על ידי מנועי חיפוש דוגמת Google ו-Bing. המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין קבע כי ההחלטה ניתנה ללא מקור סמכות חוקי כנדרש נוכח הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת, וגם מבחינת תוכנה היא בלתי מידתית. זאת, מאחר שנראה כי היא אינה מגשימה את תכליתה וכי היא נבחרה חרף קיומן של חלופות פוגעניות פחות והרווח אינו עולה על התועלת הנובעת ממנה.

שני האתרים, תקדין ותקדין לייט, מכילים מאגר דומה של פסקי דין והחלטות אשר נשאבים ממאגר הפסיקה של הנהלת בתי המשפט, אך נבדלים זה מזה במודל העסקי העומד בבסיסם. בעוד שהגישה לתקדין מותנית בתשלום דמי מנוי, תקדין לייט מאפשר רכישת עותק דיגיטלי של פסק דין בודד תמורת תשלום. עוד לפני הרכישה וללא התחייבות, יכול כל אדם להשתמש בתקדין לייט כדי לאתר פסק דין ולקרוא את 2,500 התווים הראשונים המופיעים בו.

המפתוּח (אינדוקס) של תקדין לייט מאפשר את מציאת אתר האינטרנט או חלקים ממנו על ידי מנועי חיפוש אינטרנטיים. קרי, כאשר מחפשים שם של אדם שהוזכר בפסק דין, מתקבלת כתוצאה הפנייה לפסק הדין בתקדין לייט. חשבים מאפשרת לכל מי ששמו מופיע בפסק דין שפורסם בתקדין לייט להסיר את המסמר מהאתר חינם ומיידית, או להסירו גם ממנועי החיפוש תמורת תשלום של 50 שקל, המיועד לכיסוי הוצאות פנייתה למנועי החיפוש.

עניינה של העתירה בהחלטת הנהלת בתי המשפט למנוע מחשבים גישה למאגר הפסיקה שלה אם לא תמנע את מפתוּח המידע שהיא שואבת ממנו, וזאת במטרה למנוע פגיעה בפרטיות. לטענת חשבים, סעיף 70 לחוק בתי המשפט מעניק מעמד בכורה לעיקרון פומביות הדיון וקובע את פרסום פסק הדין ככלל ואת החיסיון כחריג, ולכן סטייה מכלל זה דורשת הסמכה מפורשת בחוק. עוד טענה החברה כי קביעת הסדרים מהותיים בנוגע לפרסום פסקי דין אינה בסמכותו של מנהל בתי המשפט, וכי ההחלטה אינה שקולה לאיסור פרסום המונע פגיעה בפרטיות, שכן משמעותה היא הגבלת הגישה לפסקי דין למשפטנים מקצועיים בלבד ולא לציבור הרחב.

בתיק הוגשו שתי בקשות להצטרפות כ"ידיד בית המשפט" על ידי האגודה לזכויות האזרח והתנועה לזכויות דיגיטליות, אשר טענו כי פרסום פסקי דין במאגרי מידע "פתוחים" דוגמת תקדין לייט, שאת פסקי הדין המופיעים בו ניתן למצוא באמצעות מנועי חיפוש אינטרנטיים, פוגע פגיעה קשה בזכות לפרטיות.

פגיעה בזכויות יסוד של גוף פרטי
המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, קיבל את העתירה וציין כי מקרה זה מעלה שאלות מורכבות הנוגעות לממשק שבין משפט וטכנולוגיה ומשמש תזכורת חשובה לשופטים כי פסקי הדין הנכתבים על ידם עלולים מעצם פרסומם לגרום אי צדק לבעלי הדין.

השופט רובינשטיין ציין כי רשות מנהלית מוגבלת בפעולתה לאותן ד' אמות שהתיר לה המחוקק והבהיר כי החלטת הנהלת בתי המשפט למנוע מחשבים את המשך הגישה למאגר המידע שברשותה עלולה לגרור פגיעה קשה בעסקי החברה. זאת, שכן 94% מהגולשים המבקרים באתר תקדין לייט מגיעים אליו דרך החיפוש בגוגל. משכך, הגבלת יכולתה של החברה לפרסם את שירותיה מהווה פגיעה בחופש העיסוק עצמו, ומכאן שמדובר בפגיעה בלתי זניחה בזכויות יסוד של גוף פרטי על ידי גוף ציבורי, המצריכה הסמכה בחקיקה ראשית.

השופט ציין כי הנהלת בתי המשפט לא הצביעה על מקור סמכות מסוים הניצב בבסיס החלטתה, אלא טענה כי אין צורך בהסמכה שבדין כיוון שאין בדין חובה לפרסם את פסקי הדין במנועי חיפוש אינטרנטיים. בעניין זה קבע רובינשטיין כי גם בהנחה שהנהלת בתי המשפט אינה מחויבת לפרסם במנועי חיפוש אינטרנטיים, אין משמעות הדבר כי ניתנת לה הרשות למנוע זאת מגורמים פרטיים. לשיטתו של רובינשטיין, מדובר בשתי פעולות שונות – פרסום ומניעת פרסום – אשר כל אחת מהן מצריכה לכאורה הסמכה בחוק . פרשנות אחרת, לפיה בסמכותה של רשות מינהלית למנוע פעולה שאין עליה חובה שבדין לבצע בעצמה, אינה מתיישבת עם השכל הישר, ומשמעותה ריקונו מתוכן של עיקרון החוקיות הקובע שהפרט חופשי לעשות כרצונו בהיעדר הוראה אחרת.

לאור האמור, קבע השופט, הנהלת בתי המשפט אינה פטורה מלהציג מקור חוקי המסמיך את החלטתה ואין לאפשר לה להגביל את גישת חשבים למאגר הפסיקה באופן הפוגע בחופש העיסוק שלה ללא הסמכה בחקיקה ראשית.

עוד קבע רובינשטיין כי החלטת הנהלת בתי המשפט לכאורה אינה מגשימה את מטרתה, או לכל הפחות עושה כן באופן חסר וחלקי. החלטה זו אינה עומדת גם במבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. לדעת רובינשטיין, הדרך הנכונה למניעת פרסום מידע רגיש במנועי החיפוש האינטרנטיים אינה כוללת איסור מפתוח כזה או אחר, אלא יש לוודא מעיקרא כי מידע רגיש אינו מצוי בפסק הדין, עוד טרם פרסומו לציבור הרחב.

ניתן לעשות זאת במספר דרכים כגון השתלמויות ריענון לסגל המשפטי והמינהלי בנושא פרטיות בכתיבת פסקי דין, פרסום פסק הדין לבעל הדין בלבד מספר ימים טרם הפרסום באינטרנט ועוד. במקביל, ציין רובינשטיין, ישנם צעדים שניתן לקדם במישור החקיקתי כגון יזום הצעת חוק שתקבע כי שמות בעלי הדין יפורסמו בראשי תיבות בלבד או תיקון מס' 77 לחוק בתי המשפט שנכנס לתוקפו לאחרונה, אשר קבע איסור פרסום על פרטיהם של בעלי דין התובעים פיצויים בשל נזקי גוף.

מניעת חיפוש חטטני מול אי ידיעת הדין

מבחינת מבחן המידתיות במובן הצר, סבר רובינשטיין כי בהיעדר גישה לפסקי הדין אין אפשרות עדכנית לדעת מהו הדין בישראל במלוא היקפו. במילים אחרות, החלטת הנהלת בתי המשפט עשויה להגביל חיפוש חטטני בחייהם של בעלי דין ובכך תועלתה, אך עלולה היא גם למנוע משוכר דירה לדעת מהו חוסר תום לב בקיום חוזה, בפרשנות עדכנית. כמו כן, ככל שהחלטת המשיבה אכן "תציל" מספר מסוים של פסקי דין רגישים ממפתוּח, הרווח במישור פרטיות בעלי הדין יתמצה בכך שלשם מציאתם יהיה צורך להיכנס בלחיצת כפתור למאגר משפטי ולשלם סכום מסוים עבור מנוי.

למסקנה זו הצטרפו יתר שופטי ההרכב, אסתר חיות ועוזי פוגלמן. השופט פוגלמן הוסיף כי המשפט רודף כדרכו אחר ההתפתחויות שהביאה איתה מהפכת המידע, המחייבות אותו תדיר לתת משמעות חדשה לחקיקה ישנה, ברוח הזמן והקדמה הטכנולוגית. פוגלמן ציין כי אף שמניעיה של הנהלת בתי המשפט למנוע פגיעה בפרטיות המתדיינים היו ראויים, הם ביקשו להביא לתוצאה מעוותת, לפיה רק עורכי דין, שמאגרי המידע המשפטיים כדוגמת תקדין זמינים להם על רקע עיסוקם, יוכלו לחפש את שמו של פלוני במאגר משפטי, אך לא כן הציבור הרחב, שיכול כיום לחפש בגוגל ולהגיע דרך תקדין לייט לאותו פסק דין. החלטת הנהלת בתי המשפט היתה מותירה את היכולת לאתר את פסק הדין אך ורק בידי מי שברשותו גישה למאגרים המשפטיים השונים (המחייבת ממון בלתי מבוטל). לפיכך, סבר פוגלמן כי הכרעה הדורשת איזון עדין בין השיקולים השונים הצריכים לעניין והמושכים לכיוונים מנוגדים מצריכה עיגון חקיקתי שאינו קיים בענייננו.