סטנדאפיסט מוכר יפצה שוטר ב-85 אלף שקל בגין פוסט שכתב בגנותו

בית משפט השלום בירושלים חייב את עידן מור, סטנדאפיסט הפועל תחת הדמות הבידיונית "גדי וילצ'רסקי", לפצות ב-85 אלף שקל שוטר תנועה בגין פוסט חריף שכתב בגנותו לאחר שעצר אותו לבדיקת שיכרות.

הנתבע, עידן מור, הוא סטנדאפיסט שהמציא דמות תיאטרלית בשם "גדי וילצ'רסקי" ובשמה הוא מנהל בין היתר דף פייסבוק. באחד הלילות באפריל 2014 עוכב הנתבע לבדיקת שכרות על ידי התובע ושוטר נוסף שהיה עמו במשמרת, ואלו ביקשו ממנו לסור עימם לניידת על מנת לנסוע לחפ"ק סמוך בו נמצאים שירותים כימיים, על מנת שימסור דגימת שתן.

עידן מור או גדי וילצ'רסקי סירב למתן הדגימה, נלקח לחפ"ק, ושם, לאחר שהתייעץ עם עורך דין ועמד על סירובו, נרשם לו דו"ח תנועה בגין נהיגה בשכרות. כשהתבקש לחתום על הדו"ח בו צוין המועד בו הוא מוזמן לדיון, סירב לחתום בטענה כי חשב שהשוטר מנסה להערים עליו ולהחתים אותו על "הודאה" בעבירה מושא הדו"ח.

באותו ערב, כששב הנתבע לביתו, פרסם בדף הפייסבוק של "גדי וילצ'רסקי" פוסט משתלח בתובע. הפוסט נפתח בתיאור מסוים של חילופי הדברים לכאורה בין השוטרים לנתבע, לאחר מכן פנה הפוסט לתובע בצירוף שמו המלא, כינויו ומספרו האישי. בהמשך נכתב "לא רק שאתה השוטר הכי טיפש שפגשתי בחיים שלי, אתה גם בן אדם נאלח ומנוול, שניסה לתפור תיק לאזרח חף מפשע. אני רק תוהה מה קורה לאדם הסביר, שבשעה 5 בבוקר מותש מהחקירה ומהיחס המשפיל שלכם, חותם על מסמך שכזה בלי לקרוא אותו ונופל בפח כזה, שאפס כמוך טמן לו. נתראה בבית משפט יא כלב".

בגין אירועים אלו התנהלו נגד הנתבע הליכים פליליים: בגין דו"ח התנועה הורשע בעבירה של נהיגה בשכרותמכח סירוב ובאי ציות להוראות שוטר, ובגין הפוסט הוגש כתב אישום על העלבת עובד ציבור, בגדרו הושג הסדר בו נקבע שהנתבע ביצע את העבירה ללא הרשעתו.

הנתבע לא חלק כאמור על פרסום הפוסט ואף לא מבקש להגן על ביטויים כגון 'טיפש, נאלח, מנוול, מנסה לתפור תיק לאזרח, אפס וכלב' ככאלו שאינם בגדר לשון הרע. במקום זאת, טען כי התובע הפר את הוראות הדין בעניין מקום מסירת דגימת שתן, פעל בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כאשר דרש ממנו למסור שתן בניידת לעיני העוברים ושבים ברחוב, ומעשיו עולים כדי הפרת חובה חקוקה. לפיכך, ביקש לדחות את הטענות נגדו מכח הכלל לפיו 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה'.

השופטת  מיקה בנקי דחתה תחילה את גרסת הנתבע לפיה נדרש לתת את דגימת השתן בו במקום בניידת, ובמקום זאת קיבלה את גרסת השוטר בדבר הדרישה שהופנתה לנתבע לסור לניידת על מנת לנסוע לחפ"ק ולמסור שם את הדגימה. "אין זה סביר ואין זה מתקבל על הדעת כי שוטר יאפשר, ולא כל שכן ידרוש, שאדם כלשהו ישתין בתוך ניידת המשטרה", כתבה השופטת. "אינני סבורה כי הנתבע טוען בתום לב ששוטר יסכים לכך שישתינו לו בניידת, ויסמוך על אותם מעוכבים – אשר נדרשים למסור דגימת שתן בשל חשד לשכרות – כי באמת ישתינו אך ורק לתוך הכוס שנמסרה להם".

עוד סברה השופטת כי תיאור דברים שכזה הוא מופרך על פניו ואף אינו מתיישב עם העובדה כי ממילא על השוטרים להוביל את המעוכב לחפ"ק – שם ישנם שירותים כימיים לצורך זה. כן הוסיפה כי גם לו היה הנתבע טוען שדובר ב"טעות במצב הדברים" מצדו, הרי שעדיין מדובר בטעות בלתי סבירה לחלוטין שאינה מעוררת אמון, ומכל מקום בטעות מצדו בלבד, והיא אינה מקימה לו הגנות כנטען על ידו.

כן ציינה השופטת כי על פי הצפייה בסרטון שהגיש הנתבע הוא לא נראה כשהוא מנהל כל דין ודברים עם השוטרים באשר למסירת דגימת שתן – בניידת או בכלל, והשיח בין הצדדים נסב סביב שאלת הנתבע מדוע הוא מעוכב, ומהי האינדיקציה לטענת השוטרים כי הוא חשוד בנהיגה תחת השפעת סמים. התייחסות הצדדים למילה 'סירוב' היא רק בשאלה אם הנתבע מסרב לעיכובו - ותשובתו כי אינו מסרב אלא מבקש לדעת על סמך מה מעכבים אותו. מנגד, סוגיית דגימת השתן לא נשמעת בסרטון שהוצג ולא נראה כי מי מהשוטרים פונה לנתבע באופן משפיל או לא מכבד.

למעלה מן הדרוש ציינה השופטת כי הנתבע אישר בעדותו כי בחפ"ק היו שירותים וקצין ממונה בחפ"ק ביקש ממנו למסור דגימת שתן בשירותים שם, אלא שהנתבע סירב לאחר שהתייעץ עם עורך דין שאמר לו לא לתת כיוון שלטענתו 'לא היה תחת השפעה באותו יום' ולא היה לשוטרים חשד סביר. לסיכום נקודה זו, קבעה השופטת כי השוטר לא ביצע כל עוולה, לא דרש מסירת דגימת שתן במקום המנוגד לדין, לא השפיל את הנתבע, לא פעל בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולא הפר חובה חקוקה.

השופטת: "לא הוכחה הגנה על עניין אישי כשר"
לגופו של עניין ציינה השופטת כי לא ניתן לחלוק על כך שהביטויים בפוסט הם בגדר לשון הרע מובהק, וכי לאור אופי הביטויים מתייתר הצורך לדון בנכונות כל ביטוי שנכתב. לדבריה, די בקיומן של אותן קללות לגביהן אמר הנתבע בעדותו שכיום הוא מצטער על כתיבתן, כדי לשלול את הגנת תום הלב בהיבט זה. עוד הוסיפה השופטת כי תוכן הפרסום אינו נכון והביטויים בו עולבים, מיותרים ואינם רלוונטיים או עומדים בקנה אחד ובהלימה עם העלבון שהנתבע סבר כי אירע לו. עוד נקבע כי הפרסום שנעשה חרג הרבה מעבר ל'יידוע' בדבר אירועי הלילה והוא כלל דברי השמצה והטחת עלבונות בתובע שאין בינם ובין מסירת מידע דבר וחצי דבר.

בנוסף, סברה השופטת, ככל שמטרת הנתבע הייתה תמת לב, ניתן היה להשיגה בדרך שתפגע פחות בתובע, והקללות והעלבונות שהטיח בו הנתבע אינם דרך סבירה להשגת מטרה לגיטימית כלשהי. יתר על כן, לדעת השופטת, לא רק תוכן הפרסום אלא אף היקפו חרג מתחום הסביר בנסיבות המקרה, כאשר הנתבע בחר לפרסם את הפוסט בדף הפייסבוק של הדמות, וביודעו כי לדף זה ישנם אלפי עוקבים ובוודאי הרבה מעבר לאותם אנשים ספורים שנחשפו לאירוע עיכובו. מכאן, שהגנת תום הלב נשללת אף בשל התפוצה בה בחר הנתבע לפרסם דבריו.

למעלה מן הצורך הוסיפה השופטת כי לא מתקיימת החלופה של "הגנה על עניין אישי כשר" בהקשר להגנת תום הלב, שכן גם אם הנתבע חש השפלה ופגיעה - רגשות אלו היו מנת חלקו בלבו פנימה, והמניע לקיומם לא התרחש בפועל. לפיכך, לכל היותר הרגשתו האמורה היא רק פרי אי-הבנתו שלו-עצמו, ואין לומר כי התרחשה בפועל השפלה, פגיעה בכבוד או פגיעה בפרטיות. "רגשות שגויים שחש הנתבע בליבו, ואשר אין להם כל אחיזה במציאות", הדגישה השופטת, "אינם בגדר 'עניין אישי כשר' ובוודאי לא עניין שיש להגן עליו ושיש מכוחו להצדיק פעולה לא לגיטימית לשם הגנה מדומיינת זו".

עוד הוסיפה השופטת כי גם אם הייתה מתקבלת טענת הנתבע כי התקיימה באירוע פגיעה כלשהי בכבודו – הרי שעל מנת לקבוע שהפרסום היה לשם הגנה על עניין אישי כשר נדרש שהפרסום יהיה מידתי. בעניין זה, ציינה השופטת כי נקמה איננה הגנה וכך גם הטחת קללות: "כינויי גנאי לתובע, כגון טיפש, נאלח, אפס וכלב, אינם רלוונטיים לאירוע ובוודאי אין בהם מידתיות לפגיעה לה טען הנתבע", כתבה השופטת. "עצמת הפגיעה הברורה הנגרמת מפרסום שכזה אינה יכולה להיחשב כ'גדר הסביר' לענייננו".

עוד התייחסה השופטת לניסיונו של הנתבע לקשור את הפוסט שכתב לעוינות שהוא טוען כי קיימת במשטרת ישראל כלפי הדמות שיצר. בעניין זה, לא שוכנעה השופטת כי השוטר ידע בעת הפניה לנתבע שהוא מגלם 'דמות', והוסיפה כי בעוד שבסיכומים נטען כי הנתבע היה 'בתחפושת', עם בגדים מוחצנים, פאה של שיער ארוך, כובע אדום גדול ומגפון אדום בידו - הרי שבסרטון הוא נראה כשהוא עומד מחוץ לרכב לבוש בחולצה קצרה לבנה ומכנסיים אדומים רגילים וחבוש בכובע רגיל לראשו, לא גדול באופן מיוחד או בולט ואף צבעו אינו חריג. יתר על כן, רק לאחר שהסתיים השיח בין הנתבע לבין השוטרים והוא ביקש מהם לגשת לרכב וליטול את חפציו – הוציא הנתבע מרכבו ג'קט אדום ולבש אותו ואז גם ניהל שיח קצר עם השוטר על התעקשותו להוציא את המגפון מרכבו ולקחת אותו עמו.

"הפרסום נעשה כנקמה וכפורקן תסכול"
בנוסף ציינה השופטת כי אין לומר כי כל העוקבים אחר דף הדמות הם 'ציבור רלוונטי' שנחשף לכאורה לאותה השפלה שסבר הנתבע כי נגרמה לו ועל כן הם 'ציבור רלוונטי' לקבלת הפרסום, ובוודאי לא פרסום המכיל לשון הרע על התובע. יתרה מזאת, הנתבע עצמו העיד כי לא רק שהוא מודע לכך שמה שהוא מפרסם בעמוד הפייסבוק מגיע לכל העוקבים שלו, אלא הוא אף יודע שלא רק העוקבים אחר דף הדמות רואים את פרסומיו, ואינו יודע האם כל מי שעשה 'לייק' לפוסט הוא עוקב או לא. בנוסף הבהירה השופטת כי העובדה שישנם פרסומים חמורים יותר ברשת ודאי אינה מנחמת את התובע או מעניקה לנתבע לגיטימציה לדבריו.

לבסוף, דנה השופטת בסכום הפיצוי שיפסק ובתוך כך קבעה כי השתלשלות הדברים ותיאור הנתבע את המניעים שהובילו אותו לפרסום הפוסט מקימים תחושה ברורה כי כוונתו הייתה לפגוע בתובע ו'לנקום' בו על אירועי הלילה. "פירוט שמו המלא של התובע, כינויו ומספרו האישי נועדו לדייק את הפגיעה בתובע אישית ועניינו של הפרסום כולו ביצירת השפלה ופגיעה – ואלו אכן אירעו", כתבה והוסיפה כי הפרסום נעשה כנקמה ופורקן תסכול מפירושו השגוי של הנתבע את אירועי הלילה, ובמטרה לפגוע בתובע באופן אישי וממוקד. בנוסף, הפרסום אף נעשה בתפוצה רחבה – הרבה מעבר לארגון בו עובד התובע או עיתון באזור מגוריו, והנתבע לא פרסם התנצלות על דבריו ולא ווידא את מחיקתם מאתרים בהם פורסמו.

עוד התחשבה השופטת בתפקידו הציבורי של התובע במשטרת התנועה, בגינו נקלע לאירוע מושא התיק, בהשפלה שספג עקב הפרסום הרחב הכולל אף את פרטיו האישיים, ובהתנהלות הנתבע אשר מעבר לאמירה רפה במהלך חקירתו הנגדית – לא פעל להתנצל בפני התובע מחוץ לכותלי בית המשפט ולא פעל למחיקת הפרסום מהאתרים החיצוניים אליהם הוא הגיע. אשר על כן, יפצה הנתבע את התובע ב- 85,000 שקל, בתוספת הוצאות ושכ"ט בסך 30,000 שקל. בנוסף, הורתה השופטת לנתבע לפעול להסרת אזכורי הפרסום מושא התיק זה מרשת האינטרנט, ולפנות בתוך 30 יום לכל אתר בו מופיע פרסום כאמור ולבקש את הסרתו.

כתבות משפטיות נוספות ניתן למצוא באתר תקדין