כינתה את שכנתה "פרסיה מסריחה" – ותפצה ב-12 אלף שקל

בית משפט השלום קיבל את תביעתה של דיירת בבניין משותף וחייב את שכנתה לפצותה ב-12 אלף שקל לאחר שתלתה בלובי הבניין מכתב מכפיש על רקע סכסוך חניה ביניהן. בין היתר, כינתה הנתבעת את התובעת "הפרסיה המסריחה", "מתאים לה לחזור לחומייני" ו"לא מתאים לה לגור בבית שלנו". מנגד נדחו הטענות ביחס לשני מכתבים אחרים.

התובעת והנתבעת גרות בשכנות באותו בניין. בשלב מסוים התגלעה ביניהן מחלוקת בנוגע לשימוש בחנייה בשטח הבית המשותף. במסגרת הגרלה חצי שנתית שהייתה נהוגה באותו בניין, זכתה התובעת ברשות לחנות בחניה מסוימת, כאשר לטענת הנתבעת היא עשתה בה שימוש אסור כשהרשתה לשכנה אחרת לחנות בה. בתביעה שהגישה לבית משפט השלום בת"א, טענה התובעת כי הנתבעת פרסמה 3 מכתבים שלטענתה כוללים ביטויים מעליבים ומכפישים המהווים לשון הרע.

במכתב הראשון, הלינה הנתבעת על כך שהתובעת מאפשרת לשכנתה להחנות לסירוגין בחנייה אותה הגרילה ורוב רובו עסק בהתייחסות למחלוקת זו. התובעת טענה כי לאחר שהבליגה על המכתב הראשון, התחוור לה כשבוע לאחר מכן שהנתבעת שבה ופרסמה אותו בלובי הבניין ובתיבות הדואר של הדיירים, כשהפעם הוסיפה  בכתב ידה בכותרת המכתב, דברי בלע משפילים כדלקמן: "הפרסיה המסריחה", "מתאים לה לחזור לחומיני" ו"לא מתאים לה לגור בבית שלנו".

שבוע לאחר פרסום המכתב השני, טענה התובעת, פרסמה הנתבעת מכתב שלישי במסגרתו כתבה בין היתר שוב "פרסיה מסריחה" ו-"תחזרי לחומיני" והוסיפה ביטויים מבזים נוספים בהם "צרה שבאה אלינו לבניין" וביחס לבני משפחתה: "דתיים בלוף" ו"לכם אין אלוהים", "יותר טוב שלא תלכו לבית כנסת". בנוסף כונתה התובעת במכתב "מנוולת" ו"חסרת שכל". לדברי התובעת, גם מכתב זה נתלה ע"י הנתבעת בלובי הבניין והופץ בתיבות הדואר של דיירי הבניין.

לטענת התובעת, פרסומים אלה פגעו בה וגרמו לה לנזק, עוגמת נפש רבה, טרחה וטרדה רבה בניסיון להגן על שמה. התובעת הוסיפה כי גם לאחר ששלחה לנתבעת מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים, בו דרשה ממנה, בין היתר, להתנצל פומבית, הוסיפה הנתבעת חטא על פשע ובמקום להתנצל השיבה במכתב בו איימה על התובעת בהטלת כישופים ואיחולים למחלות אם תוגש נגדה תביעה. בגין כל אלה, תבעה התובעת פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 שקל.

מנגד, טענה הנתבעת כי יש לבחון הדברים על רקע הסכסוך סביב מקום החנייה שכלל איומים, הטרדות והצקות בלתי פוסקות מצד התובעת ומשפחתה. לדבריה, מדובר בתביעת השתקה שהוגשה בשל טענותיה המוצדקות בקשר לחנייה ובכל מקרה, עסקינן במעשה של מה בכך, בדברים שנאמרו בעידנא דריתחא ובפעולה שנעשתה בתום לב לשם הגנה על עניין אישי כשר שלה. בנוסף, טענה הנתבעת כי התנצלה מספר פעמים בכתב וכי בכל מקרה, לתובעת לא נגרם כל נזק של ממש.

סגן הנשיא אילן דפדי דחה את הטענות בכל הנוגע למכתב הראשון, וקבע כי אמנם חלקים מסוימים של המכתב כוללים ביטויים לא מחמיאים ביחס לתובעת, אולם הם נכתבו אגב שטף טענות ענייניות סביב נושא החנייה ונראה כי המשמעות שהקורא הסביר נתן להם הייתה בהתאם להקשר דברים זה.

אשר למכתב השני, קבע השופט כי אין ספק שהביטויים בהם נעשה שימוש עונים להגדרת לשון הרע, שכן בכינוי התובעת "פרסיה מסריחה" יש כדי להשפילה בעיני הבריות או לעשותה מטרה לבוז ולעג מצדם, ואף ביזויה בשל מוצאה. הוא הדין, לדעת השופט, גם לגבי הביטוי "מתאים לה לחזור לחומיני" שבא על רקע מוצאה של התובעת מפרס. גם הביטוי "לא מתאים לה לגור בבית שלנו" בהקשר בו נכתב, מהווה לדעת השופט אמירה שקורא סביר מקשר אותה עם מוצאה של התובעת.

בהמשך, דחה השופט את טענת הנתבע כי הדברים נאמרו על ידה  ב"עידנא דריתחא", שכן לשיטתו אין מדובר בדברים שנאמרו בלהט הרגע, בתגובה לדברים שהוטחו כלפי אומרם, כשהמפרסם מצוי בסערת רגשות עד כדי אובדן השליטה על דברים שיצאו מפיו. לדבריו, הדברים נכתבו ע"י הנתבעת על גבי המכתב הראשון לאחר מחשבה ומתוך הבנת הדברים שכתבה. בנוסף, משיחה שהתקיימה בין הנתבעת לבין בתה של התובעת עלה כי טרם נכתבו הדברים הקדישה הנתבעת מחשבה לכך במטרה להשיג התייחסות של התובעת לטענותיה.

עוד קבע השופט כי הדברים אינם חוסים תחת הגנת תום הלב בחוק איסור לשון הרע, שכן הפרסום לא בא להגן על עניין אישי כשר של הנתבעת ולא דובר בהבעת דעה. לדעת השופט, אין ספק כי הביטויים הקשים והמעליבים בהם השתמשה הנתבעת פורסמו על ידה בחוסר תום לב, וכי יכלה לזכות בהתייחסות התובעת גם על ידי שימוש באמצעים החוקיים שעמדו לרשותה ואשר להם היא הייתה מודעת. כך למשל, פנתה הנתבעת בעניין השימוש בחנייה אל האגודה לתרבות הדיור וזו פנתה באמצעות עורך דין לוועד הבית. לאור כל האמור, קבע השופט כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וכי לא קמה לה הגנה כלשהי בפרסום המכתב השני, המהווה כאמור לשון הרע.

מנגד, קיבל השופט את הטענה כי המכתב השלישי מוען לתובעת בלבד והונח אך ורק בתיבת הדואר שלה. זאת, שכן בעוד שבמכתבים הקודמים מופיעה הערה "העתק כל הדיירים" וההתייחסות אל התובעת הייתה בגוף שלישי, הרי שבמכתב השלישי לא הופיעה הערה כזו והפנייה אל התובעת הייתה בגוף שני. זאת ועוד, למרות שטענת הנתבעת  כי מכתב זה נשלח אך ורק אל התובעת הועלתה עוד בכתב הגנתה, לא מצאה התובעת לזמן עד מבין השכנים שיתמוך בטענתה כי המכתב פורסם. אשר על כן, לא התקיים בנסיבות אלו יסוד הפרסום ואין לראות את הדברים שנכתבו במכתב כיוצרים עילת תביעה בלשון הרע.

אשר לגובה הפיצוי, קבע השופט כי התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלכלי מוחשי ולא הביאה כל ראייה בדבר נזק שכזה. עם זאת, מעדותה עלה כי היא נפגעה מפרסום המכתב השני שנתלה בלובי הבניין והיה חשוף לעיני דיירי הבניין על משפחותיהם. מנגד יש להתחשב בכך שתחושותיה הקשות נבעו מהמחלוקת בכללותה ומהפרסומים לקיומם טענה, שעה שבפועל נמצא שרק המכתב השני מהווה פרסום לשון הרע על פי החוק.

בהתחשב בכל האמור, הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 12,000 שקלים, בתוספת אגרת בית משפט בסך של  2,505 שקל ושכר טרחת עורכי דין בסך של 6,000 שקל. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד ניר טולדנו. הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד ג'ונתן מורג.

כתבות משפטיות נוספות ניתן למצוא באתר תקדין