פרשת קורח: עם התואר מגיעה האחריות

פרשת השבוע, עוסקת ברובה במחלוקת קרח ועדתו עם משה ואהרון, המבטאים שבר נוסף בין ההנהגה לבין העם. לאחר שוך האירוע חוזרת התורה לעסוק בהסדרת תפקידם של הכוהנים והלווים, תוך שהיא יוצרת איזון בין החובות והזכויות שלהם. דבר שעשוי ללמד על הצורך במנהיגות מחוברת ומחויבת.

לאחר הכרעת מחלוקת קורח, פרק י"ח עובר לתאר את הזכויות ואת המתנות של הכוהנים והלווים. הפרק מתחיל בפסוק קשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם". החזרה על המילה עוון מדגישה את האחריות העצומה המוטלת על הכוהנים, לדאוג לקדושת המשכן, על ידי שמירה על כך שזרים לא יתקרבו אליו "וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם... וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת".

לצד האחריות הרבה, מתארת התורה את מתנות הכהונה הכוללות קבלת חלקים מהקרבנות, ותרומות מבני ישראל (פירות ובהמות). בנוסף, היות ובניגוד ליתר השבטים לכוהנים ולווים אין נחלה, הם זוכים לחלק מהגידולים החקלאיים של בני ישראל (מעשר).

> לכל פרשות השבוע

על אף, שהחובות והזכויות של הכוהנים הוזכרו בעבר, רואה התורה צורך להזכיר אותם דווקא לאחר המרד של קורח ועדתו. המקרה של קורח תופח על פרצופה של ההנהגה, ונדמה כי דווקא אחרי הזעזוע בקשר שבין העם למנהגיו נדרשת החזרה על האיזון הנכון ביחסים ביניהם. על העם להכיר בסמכויות של ההנהגה, ובחובה המוטלת עליהם לדאוג לצרכיהם. מנגד, התורה שבה ומזכירה לכוהנים כי הם נציגי העם ומדגישה את האחריות העצומה שמונחת על כתפיהם.

האיזון העדין הזה הוא קריטי, התורה מודעת לכך שביצירת מעמד נפרד נשגב ומורם מעם סכנה גדולה, במיוחד לאור העובדה שבני ישראל דואגים למחייתם של הכוהנים בכדי שיוכלו להתעסק בעבודה במשכן. על כן, היא שבה ומדגישה כי מדובר במחויבות הדדית ולא חד צדדית, בכך שהחובות באים לפני הזכויות.

נדמה שהמסר הזה רלוונטי מתמיד, בזמן שיש נציגי ציבור שעסוקים בעת האחרונה במנעמי התפקיד, ובהרחבת הכיבודים המגיעים עמם. כל זה תוך התעלמות מוחלטת ממצבם הכלכלי של אזרחים רבים ומהאמון ההולך ופוחת בתפקודם. תמונה של נבחרי ציבור מחויבים לא צריכה להיות אוטופיה אלא דבר אלמנטרי.

>לכל פרשות השבוע