בכיינים נמאסתם

יש בישראל אנשים רעבים ללחם. זה לא היה ככה בעבר. מדיניות הרווחה שלנו היתה יותר רחבה ומשמעותית ולזה היה גיבוי ענק של עמותות תומכות. בחודשים האחרונים במקביל להרעה הכלכלית, יותר ויותר משפחות נכנסות למעגל העוני ומנגד התמיכה מהמוסדות מוגבלת והעמותות בעצמן מחפשות תמיכה כדי לשרוד. האנשים הרעבים לא נשמעים. אין להם כוח לצעוק ולזעוק. הם עסוקים בהישרדות.  

מעגל העוני מתרחב ומעמיק כי משבר הקורונה פוגע בכולם אבל משפיע בעיקר על החלשים. איך זה ייתכן? כי אצל החלשים אין רזרבות – כל שקל שהם לא מקבלים פוגע בקניות במכולת. אצל הרוב, השקל החסר הוא פחות מותרות. אז כולם נפגעים באותו "השקל" אבל השקל הזה שווה הרבה יותר לחלשים.  

החלשים האלו נמצאים עכשיו בחל"ת, החלשים האלו לא מקבלים עכשיו זכויות סוציאליות, החלשים האלו לא גומרים את החודש. התשלום בגין חל"ת מציל אותם, והוא יחסית משמעותי מאוד מהשכר שלהם (קרוב ל-70%) ועדיין – כל שקל שירד הוא כאמור שקל פחות במכולת.

על החלשים השקופים האלו מביטים מלמעלה עובדי המגזר הציבורי. להם יש קשר ישיר עם מקבלי ההחלטות, הם חזקים, יש מי שיצעק בשבילם ויש מי שיגן עליהם. הם גם נפגעו  מהקורונה – לא יהיה להם השנה נופש, ואולי לקחו להם עוד איזו הטבה או שתיים. אבל, לאור המצב, זה מגוחך. הממשלה מפחדת לטפל בהם.   

• 5 שנים אחרי פרוץ הקורונה - המסר למשקיעים
• נהג סרב להעלות נוסעת בשל "לבוש לא צנוע"

קבוצה אחרת ממש לא הומוגנית אלו העצמאיים – יש ויש. יש עצמאיים שנפלו עם הקורונה ויש עצמאיים שהמענקים מהקורונה מסדרים להם רווח שהם לא חלמו עליו. הרווחים שלהם אף פעם לא היו גבוהים יותר וכל זה עוד מבלי לעבוד.

ויש את המגזר הפרטי. המגזר הפרטי למרות הנבואות השחורות מתפקד ומתפקד סביר. רואים את זה בדוחות הכספיים ובנתוני המאקרו. יש כמובן ירידה, יהיו פשיטות רגל, זה עוד הולך להיות כואב, אפילו יותר, אבל באופן יחסי למשבר קולוסאלי, עוברים אותו יחסית סביר. העובדים במגזר הפרטי נפגעו, וחלק מהם הוצא לחל"ת. העובדים בשכר הנמוך כאמור בבעיה, אפילו קשה. היתר חוששים, אבל בינתיים מתגלגלים.

סיכום קצר – כולם נפגעים מהקורונה, רובנו מסתדרים איתה. החלשים נפגעים יותר ומתדרדרים למחוזות קשים. אז למה יש צעקות וזעקות, למה יש רבים שפשוט "מתבכיינים"? כי ככה שומעים אותם, כי ככה הם מקבלים יותר. לחלקם זה מגיע, לחלק גדול מהם זה לא מגיע.     

• כשתשמעו שסין פולשת לטאיוואן - תמכרו הכול!
• האם אנחנו צריכים מאסק או מיליי משלנו ומה הסיכוי שזה יקרה?
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

כן, זה נשמע לא אמין – כל היום אנחנו שומעים סיפורים על המשבר שרק הולך ועוטף אותנו, על אנשים שצועקים שזהו – נגמר הכסף, נגמר הכל. אבל אתם לא צריכים להאמין לי. הנה (טבלאות בהמשך) נתונים שפרסמה הלמ"ס שמבהירים – הרכישות בכרטיסי אשראי במגמת עלייה. הציבור רוכש יותר בכרטיסי אשראי לא רק יותר מחודש קודם, יותר מאשר בשנה קודמת! ועוד בנתונים - האבטלה לא 20% או 25%, אלא 10%-12%.    

הרכישות בכרטיסי אשראי עולות  האם האבטלה יורדת?

ואז עולה השאלה החשובה – האם המדינה עשתה ועושה מספיק בשביל העם במשבר הקורונה? והתשובה היא שבסה"כ היקף המענקים והתמיכות שניתנו ויינתנו הוא סביר (7% מהתוצר). אנחנו לא במספרים של גרמניה וארה"ב (מעל 15% מהתוצר), אבל אנחנו גם לא בתחתית התמיכה העולמית. גם צריך לקחת עוד נקודה חשובה בחשבון – זה קל מאוד לתמוך, האמת שזה הכי קל. פשוט לקחת כסף ולהעביר לציבור, אפילו לזרוק לציבור. אבל זה הדבר הכי לא אחראי שאפשר לעשות – כי מי שיישלם את החשבון, כמו תמיד, אלו הצעירים שיצטרכו בעתיד לשלם את החובות האלו. אז על מה מלינים בעצם בכך שהמדינה לכאורה "מתקמצנת"? למה רוצים תמיכה גדולה יותר – כסף כאן ועכשיו בלי לחשוב על היום שאחרי?     תמיכה בפועל - מגיעה לאט, אבל עולה   האם הממשלה נכשלה? הכישלון הוא לא בהיקף המענקים. המדינה פישלה בשני דברים עיקריים וכמה כשלים משניים. הנושאים העיקריים הם - חלוקה לא נכונה של התמיכות ואימפוטנטיות מול המגזר הציבורי. היא שגתה גם בדרך הטיפול, אנשים חיכו יותר מדי זמן לכסף והיא כשלה בחוסר ההבנה שמדובר במשבר פסיכולוגי אפילו יותר מאשר כלכלי וצריך לספק לצד הכסף בעיקר ביטחון, ביטחון לעתיד טוב יותר.   

החלוקה הלא נכונה, היא פשוט טמטום. לא ייתכן שיהיו גופים בארץ שירוויחו יותר בזמן הקורונה מאשר בתקופה "רגילה" בזכות תמיכה ממשלתית מבוססת קריטריונים של כלכלנים רמה ג' וזה בשעה שרבבות ויותר נכנסים למעגל העוני.

גם לא ייתכן ששר אוצר יושב ומצהיר שהוא מגן על המגזר הציבורי מפני פיטורים וצמצומים בשעה שהא רואה אנשים שלא גומרים את החודש ומגזרים שלמים מתפרקים. השר יכול להעביר מיליארדים מהתקציבים של המגזר הציבורי למגזר הפרטי ולמקד אותם בשכבות החלשות – תנו להם כסף ותנו להם תקווה שמישהו מטפל בהם.

ומה לגבי הטיפול הרשלני בהעברת המענקים - האמת, זה נסלח. לא רק אצלנו המענק מתעכב. לא בכל מקום טראמפ לוחץ על כפתור והכסף מגיע. גם בצרפת למשל לוקח חודשים. ובואו גם נביט פנימה – מסתובבים בתוכנו הרבה שקרנים, הרבה מעגלי פינות, הרבה כאלו שיינצלו את המצב לקבל מהמדינה כמה שיותר. חלק לא קטן מהאנשים שמקבלים עכשיו מענקים, לא זכאים לשקל. אז מה אתם רוצים שהמדינה תיתן "על עיוור" ואחר כך תבדוק ותקבל בחזרה. לא יהיה ממי לדרוש. אנשים כאן ייקחו את הכסף ויעלימו אותו. אנחנו בישראל.

הכשל האחרון שאפשר עדיין להציל - תחושת הביטחון. המשבר הזה הוא לא רק כלכלי. הוא הרבה יותר מכך, הוא כמובן משבר בריאותי והוא משבר פסיכולוגי. אנשים צריכים תקווה. אנשים צריכים לדעת שמה שלא יהיה - בסוף יהיה בסדר. צריך להכריז שלא יהיה סגר, צריך להכריז שנעבור את זה ביחד. עזבו אתכם בעצם מביחד - ערבות הדדית זה טוב לנאומים. בשטח - מגזר למגזר זאב.  

ולסיום - בכיינים נמאסתם. יש הרבה בעיות, יש הרבה כשלים, אבל המצב הכלכלי לא איום ונורא. דווקא אלו שצריכים "לבכות" ודווקא המטרות שעליהם צריכים להיאבק - חלוקה הוגנת וצמצום המגזר הציבורי, נמצאים מחוץ לשיח, והם הבעיות הכלכליות האמיתיות. אז להפגין בשביל זה - בטח ובטח, אבל להפגין על מצב כלכלי - עוד מוקדם.