חינם זה הכי יקר, או - האם הדגים במצרים באמת היו בחינם?

בישראל ישנם הרבה דברים חשובים ובסיסיים לחיינו אותם אנו מקבלים ללא תשלום. כך החינוך על פי רוב (למעט תשלומי הורים זניחים יחסית), אנו נהנים משרותי הבריאות הציבוריים בחינם, רוב הכבישים לא גובים תשלום על השימוש בהם, אנו נהנים משיטור שאמור לשמור על החוק והסדר ברחובות ללא תשלום וכו'. אנחנו אוהבים חינם, חינם זה טוב. אך האם באמת כל הדברים האלו בחינם? 

בפרשת השבוע נגמרת האידליה ששררה תקופה קצרה לאחר יציאת מצרים, והעם מתחיל להתלונן ולכעוס. התורה לא חוסכת את שבט ביקורתה מאותם אנשים: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר?". למה חשבו האספסוף, ואז גם בני ישראל איתם, שמישהו צריך להאכיל אותם בשר? הציפיות נבנו כנראה על סמך הרגלים קודמים, כפי שאומר הפסוק הבא: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". הרי במצרים קיבלנו הכל בחינם, אומרים בני ישראל, דגים, אבטיחים שומים - מכל טוב הארץ, ועתה, מי יאכילנו בשר? 

בזוכרנו את הסיפורים מספר שמות אנחנו תוהים קצת לגבי הטענה הזו של בני ישראל. הרי כידוע בני ישראל היו עבדים במצרים, הם כבר הספיקו לשכוח זאת? מה זאת אומרת שהם קיבלו חינם? הרמב"ן מסביר מה משמעות החינם הזה: "שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלים מן הירקות ואין מכלים (מתלונן) כמנהג עבדי המלך, ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים (ערך) במצרים". 

כלומר, לדברי הרמב"ן כעבדי המלך ומשרתיו העובדים בפרך מיום ועד ליל היו זכאים בני ישראל להטבות מסוימות. קצת אוכל, קצת דגים קטנים שלא יכולים להימכר בשוק, וכמה פרות או ירקות שהיו מלקטים מפה ומשם. תמורת מה קיבלו בני ישראל את ההטבות האלו? תמורת עבודת פרך מבוקר ועד ליל עליה נאמר "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה". אז העיסקה היא בעצם עבודת פרך מבוקר ועד ליל תמורת כמה דגיגונים.  זה נקרא בחינם? בני ישראל כבר שכחו איך הם חיו רק לפני שנה וקצת?

לומדים מפה עקרון חשוב. כאשר אדם לא משלם באופן ישיר על משהו שהוא מקבל זה נראה לו כאילו זה בחינם, למרות שהתשלום העקיף עלול להיות גבוה בהרבה. בני ישראל לא קיבלו במצרים שום דבר בחינם. אבל לא כל פעם שהם אכלו דגיגון או חתיכת אבטיח הם שילמו, אז הם הרגישו וחשבו שזה "בחינם". 

תחושת ה"בחינם" על דברים שאנחנו משלמים עליהם עם פרמיית אי יעיליות וחוסר תחרות לא צריכה לסמא את עיננו מלהבין את המנגנון שבו אנו משלמים באופן עקיף על כל השרותים שאנו מקבלים, ובחלק לא מבוטל מהמקרים גם כאלה שאנשים אחרים מקבלים. בישראל אין חינוך חינם, אין בריאות חינם ואין  כבישים חינם. על הכל אנחנו משלמים באמצעות המיסים. יש לדון בשאלה האם זה נכון ויעיל שנממן את החינוך שלנו ואת הבריאות שלנו באופן הזה, אך לחשוב שזה "בחינם" בגלל שאני לא משלם בקופה כשאני נכנס לבית החולים זו טעות אופטית.

והטעות הזו יקרה, כי היא משפיעה על כל הדיון הציבורי. כשעולה דרישה ציבורית להגדיל את סל התרופות, להשקיע בתשתיות, להעלות את שכר המורים או העובדים הסוציאלים, להציל את חברת התעופה הלאומית, להעלות את שכר המינימום וכו' וכו', חייבים להבין שייתכן שזה מוצדק ויתכן שלא, אולי זו החלטה נכונה ואולי לא, אבל בכל מקרה זה לא בחינם. אני לא טוען חלילה שהנושאים האלו לא חשובים, או שדיון רציונלי מבוסס נתונים לא יביא למסקנה שיש לתקצב את הנושאים הללו בצורה נדיבה יותר, אני רק אומר  שצריך להבין את המשמעות. הכל עולה כסף שמשלם המיסים משלם. במצרים הדגה לא הייתה בחינם כמו שבישראל הכבישים לא באמת בחינם. 

לפעמים נוצרת אווירה ציבורית לפיה יושבת באוצר חבורה של פקידים אכזריים שונאי עניים שרק נהנים לראות אנשים סובלים, שהרי הם יכולים פשוט לפתוח את הברז ונהרות של כסף יזרמו ויפתרו את כל בעיותינו, ולא יהיה עוד עוני וסבל ותרופות מחוץ לסל התרופות, ולמה הם לא עושים את זה? כי הם אנשים רעים. זוהי כמובן טעות גמורה ששיח ה"חינם" וה"מגיע" מקדם ובכך גורם נזק לאיכות הדיון הציבורי וליעילות החלטות שמתקבלות.

פוליטקאים כמובן רוכבים על הגל הפופליסטי הזה ומצהירים (כמעט תמיד כשהם באופזיציה) שצריך להעלות את השכר, ולשלם לקבוצה הזו ולקבוצה ההיא, ואיך זה יתכן שלא נשקיע בזה או בזה וכו'. פוליטקאים אחרים נוהגים להתגאות (כמעט תמיד כשהם בקואליציה) שנתתי לזה ותקצבתי את ההוא והשקעתי בכך וכך, משל הוא הכניס יד לכיסו הפרטי ושילם בנדיבות ליבו על כל ההשקעות הממשלתיות. זאת לעומת הפוליטיקאי היריב שהוא רע לב וקמצן. 

האמת היא כמובן רחוקה מכך. יש להתייחס לכיס הציבורי בחרדת קודש, כיון שזה כסף של כל אחד ואחד מאיתנו ששולם בזיעת אפינו ובעבודה שעבדנו יום וליל. גם אם הקשר הוא לא ישיר ואינטואיטיבי צריך להבין כי כל קריאה להגדלה תקציבית צריכה להיות במודעות מלאה שזה נלקח מאיתנו ועל חשבוננו. מכאן אפשר לדון האם נכון לעשות אותה או לא. אין בדיון הזה טוב ורע נדיב וקמצן אלא סדרי עדיפויות ומגבלות התקציב שנבנה באמצעות המיסים שלנו.

>>> פרשת בהעלותך: בתום העליות מגיעות הירידות הכואבות