למה במוקדי השירות "שיחתכם חשובה לנו" - אבל רק אם אתם חברים שלנו?

אנחנו מרגישים על בשרנו את הרגולציה העודפת. בסל הקניות המצומצם, במס הכשרות, בשלטי חניה מבלבלים, בטפסים למס הכנסה, בפתיחת תיק עצמאי וסגירתו, בנסיון לצאת מזוגיות או להיכנס אליה, בפתיחת עסק, בקניית בית, בהקמת פרגולה.

המון אנשים מסבירים לנו שרגולציה עודפת היא הרסנית: ראשי ממשלה, שרים, מועמדים לכנסת, ״נציגי עצמאים״, קבלנים, משקיעים, פורומים שונים, איגודים מקצועיים. מנטרה. מנטרה קלה להבנה, אפקטיבית ומפתה. כל כך מפתה. מי נהיה בלי הרגולציה? חופשיים כמו ציפור! נוכל לפתוח עסק מחר בבוקר, נוכל לקבל החזר ממס הכנסה בלי לקחת רואה חשבון שיסביר לנו את המושגים הבלתי ברורים, נוכל להיכנס לסופר ולעוף מהמגוון המדהים שיגיע אלינו מכל העולם! יהיה לנו יותר כסף בכיס, נשלם פחות על מוצרים, נכנס ונצא מהארץ בלי בעיה.. חופש. חופש מרגולציה.

זה חול. חול בעיניים. כן, עודף רגולציה היא בעיה שגורמת לניפוח מחירים, הארכת תהליכים ובזבוז כספים. כן, רגולציה אנרכרוניסטית, צולבת ופופוליסטית מכבידה ומעכבת שירות לציבור. כן, חקיקת יתר היא מחלה ישראלית ואצל פוליטיקאים היא מחליפה עשייה אמיתית. קל להגיד ״קידמתי חוק״ קשה יותר למצוא דרכים לגרום לשינוי ההתנהגות הרצוי של האזרחים בתהליך ארוך טווח ויסודי. כן, יש צורך במעבר יסודי על החוקים והתקנות במדינה למחיקה ועדכון ובניית אמצעי העברת מידע אפקטיביים ומאובטחים בין גופים רגולטורים שונים ואיחוד יחסכו לכולנו זמן, כסף ויקדמו את הכלכלה. אבל זה חול בעיניים שנוח למחוברים למוקדי כוח למכור לנו כי הבעיה החמורה והדחופה יותר היא אכיפה בררנית ואחותה – אי אכיפה.

בישראל, מדינת היהודים, מדינת השמור לי ואשמור לי גם, המשפט ״יש לי חבר/ה ב..״ הוא הקוד הלא כל כך סודי לעקוף את התור, לקבל שירות, לשלם פחות, לקבל יותר והגביע הקדוש – לא לצאת פראיירים. אנחנו רואים את זה כדבר חמוד, כמשהו שמבדל אותנו מהעמים האחרים, החוצפה שלנו, השבט אחים שלנו, מה שמאחד אותנו בגולה ומצמיח לנו שערות של גאווה על החזה, מה שעוזר לנו לשרוד בעולם האנטישמי בין אם זה בראש שלנו או באמת, זה לא משנה. הצד השני של זה הוא האכיפה הבררנית.

כישראלים אנחנו כל כך רגילים לאכיפה הבררנית שהיא שקופה עבורנו. קודם כל כשהיא עובדת לטובתנו, כמו להפעיל את האחות של החבר לעבודה שעובדת בעירייה כדי למנוע מהשכן להרחיב את הגינה. שנית כי האופן בו אנו מקבלים שירותים לא שקוף בכלל. כשאנחנו פונים לקבל שירות אנחנו לא יודעים את מקומנו בתור, אנחנו לא יודעים אם מישהו קיבל את הפנייה ואנחנו לא יודעים אם היא נידונה או מטופלת. בחלק מהמקרים מובהר לנו מראש שכשאנחנו נפנה לקבל שירות לא נקבל אותו.

הנה דוגמה: נניח שגילנו שמנכ״ל עמותה שנותנת שירותי סיעוד לנכים מעסיק את שלושת האחים שלו בעמותה בתפקידי כאילו ולא מדווח על כך לרשם העמותות כנדרש. אז אנחנו מחפשים איפה מתלוננים, מגיעים מגוגל לדף שאינו בשימוש. אחרי עוד עשר דקות מגיעים למקום הנכון, מזדהים ומגישים את התלונה. וזהו. סביר להניח שדבר לא ישתנה. למה? כי רשם העמותות מבהיר שהוא לא נותן שירות לנו, לאזרחים, אלא מקבל תלונות ועושה אתן מה שבא לו. הוא יבדוק או לא יבדוק, יפעל או לא יפעל ובכל מקרה יכול וסביר שלא יעדכן אותך. זו לא טעות, זו מדיניות.

כמה תלונות מוגשות כל שנה לרשם העמותות ובאילו נושאים? לא יודעים. כמה מהתלונות מטופלות? לא יודעים. כמה תלונות נסגרות בלי שטופלו? לא יודעים. כמה תלונות נסגרות כשהטיפול בהן הסתיים? לא יודעים. עדיין, יש תלונות שמטופלות. רשם העמותות עורך מבצעים בהם הוא בודק עמותות ממגזרים שונים, לאחרונה הוסדרה חלקית הרגולציה על האגודות העותמניות, ופעם בכמה חודשים אנו קוראים על עמותה כזו או אחרת שנמצאת על המוקד. אבל למה דווקא הנושא הזה? למה דווקא העמותה הזו? למה דווקא עכשיו? זו האכיפה הבררנית השקופה לנו. כשאנחנו קוראים שעמותה מסוימת נמצאת בפירוק ע״י הרשם אנחנו מרגישים שהמדינה עובדת בשבילנו. מה שאנחנו לא יודעים זה מספר המקרים בהם הרשם עוצם עין למול התנהלות מושחתת של בעלי תפקידים בעמותות.

ורשם העמותות הוא דוגמה מייצגת לכל האכיפה הבררנית שמתרחשת כל הזמן ובכל מישור. אתם חושבים שעמותות זה לא מעניין כי אתם בעולם העסקים? המגזר השלישי הוא ספק שירותים עוצמתי ומרכיב מהותי בתמ״ג וגם – כספי המיסים שלכם מוזרמים לשם כי המגזר השלישי נתמך בחלקו הגדול ע״י המדינה בין אם כספק שירותים ובין אם בתמיכות אחרות.

דוגמאות נוספות נמצאות בכל אספקט בחיינו. מכירים את תיקון 42 לחוק מע"מ נוסף סעיף 47(א1) הקובע כי אסור לדרוש חשבונית מס לפני מועד תשלום התמורה? עבירה פלילית לפי סעיף 118 לחוק שעונשה מאסר שלושה חודשים או קנס בסך 9,600 שקל? תיקון מהותי שנועד לעזור לעצמאים. אם אתם עצמאים ודרשו מכם חשבונית מס לפני תשלום אתם בטח יודעים שאין לכם למי לפנות. למה? כי אף אחד לא אוכף את התיקון הזה. תנסו להתקשר לרשות המיסים כדי להתלונן. סביר להניח שאף אחד לא יענה לכם. למי זה טוב? לכל החברות הגדולות במשק, אלא שממילא מעולות בלשלם כמה שפחות מס, שלוקחות לנו האזרחים מהר ומשלמות לנו האזרחים כספקים לאט ועוד לפני כן נהנות מקיזוזי המע״מ שהן לא שילמו עדיין.

נמל הדרום נפתח להרצה לפני שנה והיה אמור להעביר תמלוגים למדינה כבר לפני חודש וחצי. מה המדינה עושה? מדברת איתו.. מה הסיכוי שזה ייגמר בעיכוב נוסף והפחתה של התמלוגים? סיכוי סביר. כמו הסיכוי שמפעלי המלט, אסדת הגז או בזן יפלטו חומרים מזהמים מעל המותר ומישהו שמנוי על האכיפה יקבור את זה, יגרור רגליים, יתן נזיפה קטנה ואולי אפילו יגדיל ראש וכדי לעזור למפעלים להפסיק לזהם יתן להם מענקים לשדרוג או שקר כלשהו.

אבל כשטייקון רצה להעיף תושבים כדי לבנות מגדלים לאלה שיש להם המדינה סיפקה לו אנשי משטרה. ניסיתם פעם להגיש תלונה במשטרה? מכירים את האמירה ״חוסר עניין לציבור״? זו אמירת 1984 קלאסית שהרי אם אדם, שהוא חלק מהציבור, הגיש תלונה, כנראה שהיא מעניינת את הציבור. אבל תנסו להיות זמרת עולה עם כמות משמעותית של עוקבים באינסטגרם וישר יטפלו בכם. כי כנראה בזה יש לציבור עניין.

יאללה דוגמה אחרונה – משרד המשפטים הקים את אתר החקיקה הממשלתי שהוא למעשה עמוד בו מפורסמות טיוטות חקיקה להערות הציבור וניתן להגיד בו את ההערות. זו יוזמה נהדרת ומבורכת שמעידה שהמדינה בכל זאת מתקדמת למקומות טובים. אבל מהיכן הופיעו הטיוטות האלה? מי יזם אותן? לטובת מי הן? מה ההשפעות הכלכליות שלהן על הציבור? ואחרי שאנחנו מגישים את ההערות, האם מישהו קורא אותן? האם הן נידונות? אם כן על-ידי מי? האם יש הערות שנידונות יותר, האם יש הערות שנזרקות לפח מיד? מי קובע ולמה הדיון הזה בהערות אינו שקוף או מצולם? למה ניתן להגיש הערות בעילום שם? איך נדע אילו הערות התקבלו ולמה? כהערת אגב, ח״כ מוסי רז הגיש הצעת חוק שלכל הצעת חוק יוצמד פרוט מי כתב אותה ויוזמת מי היא. הוא רק שכח לציין שיוזם הצעת החוק הזאת הוא עבריין מורשע.

חסידי צמצום הרגולציה יגידו ״ברור, אין אכיפה כי משרתי הציבור עוסקים ברגולציה המוגזמת״ אז יש לי קרקע חקלאית לפני הפשרה במרכז הארץ למכור לכם. כי אנחנו טובעים באכיפה בררנית. וכל מה שיעשה צמצום הרגולציה בלי טיפול בבעית האכיפה הבררנית שיש לקרוא לה בשמה האמיתי, כי במהותה היא יד נעלמה ששמה את הפנייה של מישהו אחד בעדיפות על הפנייה של אחר ולחליפין מעלימה פניות על מקורבים. זו שחיתות. ואם היא לא תטופל צמצום הרגולציה המהולל יעשה חיים קלים רק למאכרים. כי במקום שיצטרכו להסתובב בכמה מקומות ולחלוש על הרבה כשלים רגולטורים, הם יתמקדו במספר קטן ושימון מספר מצומצם יותר של בעלי תפקידים.

מה צריך לקרות?

1. אנחנו צריכים לדעת את מקומנו בתור – כל פנייה של אדם או גוף למדינה על כל זרועותיה צריכה להיות ממוספרת, מתועדת ושקופה לכולם. לא בפרטים, אלא כנושא ומספרו בתור. מערכת כזו, שהיא למעשה מערכת ניהול לקוחות ויש הרבה חברות שעושות זאת בצורה מוצלחת, חייבת להיות מוטמעת כתנאי לכל הסכם שכר חדש במגזר הציבורי. עובדי ציבור יקרים, אתם לא יכולים לספר לנו כמה אתם עמוסים וצריכים תקציבים ותקנים אם אין לכם נתונים שקופים ואמינים הניתנים לבדיקה.
2. נימוק - המדינה, כמו כל חברה שנותנת שירות צריכה לספק לנו תעוד של השרות ואם היא בוחרת לא לשרת היא חייבת לנמק ולאפשר ערעור.
3. אחריות אישית של בעלי תפקידים בשרות הציבורי – פרגנת לדוד שלך בהחזר מס מנופח? סידרת לגנן תור מוקדם ל MRI? ונתפסת? המדינה צריכה להשעות מיידית ללא שכר עוד לפני מיצוי ההליכים. כנ״ל בקרב חברי הכנסת והשרים. נתפסת מפעיל לחץ כדי לארגן תושבות לפדופילים? אתה לא תוכל להיבחר או לקבל תפקיד בשרות המדינה לעולם.
4. ריכוז הפיקוח ואכיפה בגוף יחיד חיצוני – חלק גדול מהאכיפה הבררנית נוצר כיוון שגופים שאחראים על תקצוב שירותים הם אלה שגם אחראים על הפיקוח והאכיפה על הגופים הנתמכים, ובעלי תפקידים במגזר הציבורי שאחראים על העברות תקציבים מוצאים עצמם באורך פלא לאחר כמה שנים עובדים בגופים המפוקחים. מקריות שכזו שמוסברת בכך שיש להם ״מומחיות״ אבל הרבה פעמים מדובר בשוחד נרמז. תהיה טוב איתי עכשיו, נסדר אותך או את אחותך אח״כ. ולפעמים הם סתם מאכרים שמכירים את המנגנון ועוזרים לפתוח דלתות. הוצאת הפיקוח והאכיפה לארגון אחד שוברת את הקשר בין הגורם המממן לגורם הממומן.

מעבר לכך שאכיפה בררנית מפרנסת רק מאכרים, מנפחת עלויות של שירותים, מושחתת ומעלימה כספי ציבור שנוזלים לכיסים הלא נכונים, ההשפעה המהותית שלה היא על המורל הציבורי. כשהאזרחים יודעים שכדי לקבל שירות וצדק הם צריכים להיות מחוברים הם מתחילים לעגל פינות כדי להימנע מהמערכת או שהם משחקים את משחק השחיתות. וכשמעגלים פינות קטנות זה עובר מהר מאוד לשיופים גדולים ומשם הדרך להתפוררות הסולידריות והחשבת כל אדם שאינו ״משלנו״ לאויב מסוכן שהוא או מה״מחוברים״ או מאלה שאינם מחוברים ועלולים לסכל את השחיתות שאנו נהנים ממנה, מגיעים למצב בו אנו נמצאים כיום. פילוג, הסתה, שנאה ופוליטיקת זהויות.

אז למי נוח שאנחנו חושבים שהבעיה שלנו היא עודף רגולציה ולא אכיפה בררנית? כמובן למי שמקורב לצלחת, מי שרגיל לקבל יחס מתעדף ומי שמחייתו תלויה בהשמת מקורבים בתפקידים מפנקים. בקיצור, פוליטיקאים.