הסרט נפתח בסצינה קורעת לב ונוטפת דם. הרוצח האכזר מחסל בקור רוח את אשתו וילדיו של הגיבור שחרב עליו עולמו. לאורך העלילה המפותלת אנו עוקבים אחר מאמציו של הגיבור למצות את הדין עם הרשע בדרך לגיטימית, אך משכלו האפשרויות הוא עובר לוקח את החוק לידיים, עד שלבסוף, בסצינת הסיום נוטפת הדם אף היא אך מרוממת הרוח, הוא לוקח את נקמתו מיד הרוצח המרושע במוות יצירתי במיוחד כיד הדימיון הטובה על התסריטאי והבמאי.
התיאור דלעיל לא מדבר על סרט ספציפי אלא על תבנית גנרית של סרטים הוליוודיים. מבחינה פסיכולגית הם מספקים את יצר האלימות החבוי באדם על ידי מתן לגיטמציה לאלימות המתבצעת על המסך מסיבות מוצדקות של נקמה ראויה ברע המוחלט, אולם לעיתים, במחשבה, שניה עולה הרהור מסוים שהמות שבסוף הסרט לא הביא תועלת לנרצחים בתחילתו. הנרצחים לא חזרו לחיים והמוות לא יביא נחמה לגיבור. האם בכל זאת ההרג מוצדק? ומה החלופה שתאפשר עשיית צדק?
"הגישה הכלכלית למשפט" היא זרם במשפט המודרני המבקש לשלב כלים מתחום הכלכלה על מנת לנתח תיאוריות וכללים משפטיים. תומכי הגישה, בראשם המשפטן והשופט היהודי-אמריקאי ריצ'ארד פוזנר, והכלכלן (היהודי-אמריקאי אף הוא) דיוויד פרידמן (בנו של הכלכלן מילטון פרידמן) טוענים שמטרת הכללים המשפטיים היא מיקסום העושר (או התועלת) המצרפי. במילים אחרות, לא רק צדק ומוסר אבסולוטים עומדים ביסוד ההחלטה השיפוטית אלא גם שיקולים שנחשבים כלכליים של מה יביא יותר תועלת לכלל הציבור. מדובר כמובן בתיאוריה רחבה עם יישומים רבים וגוונים שונים, כמו גם מתנגדים בעולם האקדמיה, המשפט והפוליטיקה, אך היא מקובלת ומיושמת בחלק נרחב מהעולם המשפטי ברחבי העולם. בפרשת השבוע פרשת שופטים מוזכר, אולי, אחד ממקרי הבוחן הראשונים הקשורים לנושא זה, אולם התשובה שנותנת התורה לא בהירה ויש לרדת לשורשה.
- כל הכותרות
משה רבינו ממשיך בפרשתנו ב"נאום המצוות" ומדבר הפעם בעיקר על מרכיבי ההנהגה של עם ישראל, במופע הראשון בהיסטוריה של "הפרדת רשויות". במסגרת הפרשה מוזכרת המנהיגות המשפטית (שופטים) והמנהיגות המדינית (מלך) כשני גורמים שונים ועצמאיים כמו גם מנהיגות דתית (כהנים) ומוסרית (נביא).
מערכת המשפט הניצבת במוקד בתחילת הפקשה נדרשת לדון בצורה צודקת וישרה "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד" קוראת התורה - "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ". המערכת נרדשת לרדוף אחרי הצדק, והצדק בלבד. בעולם בו ניתן היה להרשיע באמצעות הודאה שהוצאה בעינויים ולדון לפי אינטרסים פוליטיים או ניגודי עניינים של השופטים מדובר בקונספט חדשני. לצערנו הרב עדיין ישנן מערכות משפט שנוהגות בחוסר צדק משווע שכזה ולא לפי עקרונות הצדק המתוארים בתורה.
במסגרת תיאור מערכת המשפט האידאלית מתארת התורה גם מצבים בעיתיים של עדים זוממים (שמשקרים בעדותם). העונש המוטל במצב כזה הוא "ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו". כלומר, העד הזומם צריך לשלם או להיענש לפי העונש אותו היה מוטל על הנאשם אילו היה מורשע על פי עדותו. ממשיכה התורה ומתארת את העיקרון העונשי הזה: "ולא תחוס עינך. נפש בנפש, עין בעין, שן בשן יד ביד רגל ברגל". הפסוק הזה מזכיר את הפסוק המפורסם שהפך לסמל של מושג הנקמה: "עין תחת עין" שמוזכר בספר שמות (פרק כא), שם מוזכר העניין בהקשר של העונש משוטל על אדם שהזיק את חבירו על ידי כך שהוציא את עינו או גרם לו נזק אחר.
חז"ל קבעו נחרצות שאין להבין את הפסוק הזה כפשוטו. אין הכוונה שאם אדם הוציא עין לחברו צריך להוציא את עינו. אלא עין תחת עין - ממון. כלומר יש לשלם את ערך העין, אך אין להוציא את העין של התוקף.חז"ל ניסו להביא הסברים שונים מדוע אין להבין את הפסוק כפשוטו. הרי התורה כתבה במפורש עין תחת עין, אם כן מדוע אתם אומרים שיש לשלם כסף ולא להוציא את העין של התוקף? ההסברים השונים של חז"ל משקפים גישות שונות ביחס לעיקרון העונש והתגמול על נזיקין.
מכל מקום בפרשתנו לכאורה ההקשר הזה תמוה. הרי אמרנו שהעד הזומם צריך להענש באותו עונש שזמם להשית על הנאשם, אך לא קיים עונש ביהדות הכולל הוצאת עין או שן, אם כן איך ניתן לומר בהקשר של עד זומם עין בעין? גם מכאן נראה שהעיקרון של עין תחת עין אין הכוונה כפשוטו אלא פרושו תגמול הולם על המעשה שינתן באופן מידתי לחומרת העבירה.
יחד עם זאת, נשאלת שאלה מדוע בחרה התורה להתבטא בצורה כזו של "עין תחת עין" אם כוונתה הייתה שישלמו ממון? מדוע לנקוט בניסוח מטעה שכזה? הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891 - 1982) מסביר על פי הזוהר (שמות קצ) שהתורה שבידינו מורכבת מתורה שבכתב המשולה לאב ומתורה שבעל פה המשולה לאם. האבא והאמא שותפים שניהם בחינוך הילדים אלא שעל פי רוב האב נתפס כקשוח יותר והאמא כרכה יותר. כשהאב רואה את הבן חוטא הוא כועס ומאיים להכותו, האם עוצרת בעדו ואומרת לו שזו לא הגישה הנכונה ויש למצוא דרכים אחרות לחנך את הילד. כך התורה שבכתב מציגה את הפן הקשוח יותר, מבחינה מסוימת אף הצודק יותר, לפיו המעשה של הוצאת העין הוא חמור ביותר, והיה ראוי להוציא את העין לפושע בגלל מעשיו, אלא שבאה התורה שבעל פה הרכה יותר וגם המעשית יותר ואומרת שאין לנקוט בקו כה קשוח אלא יש להסתפק בתשלום ממוני.
בספר הכוזרי (שנכתב על ידי רבי יהודה הלוי 1075 - 1141 בקרוב) מוסיף המחבר את הפן התועלתני שבעיקרון "עין תחת עין - ממון": "...והלוא לא היה אומר: מי שהכה סוסך, הכה סוסו, כי אין לך תועלת בהכות סוסו. וכן מי שכרת ידך, אין אומרים לו: קח ידו, שאין בזה תועלת בכריתת ידו" (כוזרי, ג, מז). כלומר, אין תועלת לניזוק מזה שיענישו את המזיק באופן שינקום באופן צודק לכאורה על מעשהו, יש למצוא דרך לשפוט באופן "כלכלי", כלומר כזה שימקסם את הערך והתועלת ממעשה הענישה.
אולם התורה לא עקבית בגישה הזו. כאשר התורה מדברת על עונשו של רוצח, שלפי התורה הוא מוות, היא פוסלת באופן חד משמעי את האפשרות להמיר את עונש המוות בעונש "כלכלי" יותר: "ולא תקחו כופר לנפש רצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת". אם ירצה הרוצח לפצות את יורשי הנרצח ולשלם להם על מעשיו, אפילו אם הדבר יביא להם תועלת גדולה יותר, ואפילו אם הסכום יהיה מכובד ביותר, התורה מסרבת לפתרון הזה באופן חד משמעי.
מה ההבדל בין מקרה של רצח למקרה של נזק פיזי? ניתן לענות על השאלה הזו בשני אופנים. ייתכן שיש רמה של עבירות שהיא חמורה מדי, שם כל התועלת הכלכלית נמחקת. אין לנו שום עניין בקבלת כסף ופיצויים על רצח כי זה מעשה כה חמור שעליו להענות בצורה החריפה ביותר מבלי שום יכולת המרה או המתקה.
ייתכן, עם זאת, שניתן להסביר את ההבדל גם על פי עקרונות הניתוח הכלכלי של המשפט. מפאת חומרתו של חטא הרצח התועלת לכלל תבוא רק ממיגור מוחלט של התופעה מבלי שום התפשרות, שכן אפילו מקרה אחד של רצח גרוע יותר מכל דבר אחר. התועלת לכלל תבוא, אם כן, דווקא מהרתעה מוחלטת, שכולם יבינו שמזה אי אפשר לצאת בשלום, שלא תינתן ולו האפשרות הקלושה ביותר להתחמק מהעונש החמור ביותר, וזאת למרות שבמקרה הספציפי הזה יורשי הנרצח יפגעו מבחינת התועלת המקסימלית האישית שלהם. תועלת הכלל גוברת במקרה זה על התועלת שלהם.
התורה מנחה באיזה מקרים תועלת הכלל תדרוש עונש חמור ללא פשרות, ובאילו מקרים דווקא תחליפים יעילים יותר כלכלית שמשקפים פיצוי כלכלי לנפגעים יהיה נכון יותר. ישנן עבירות בתורה שדורשות עונשים פיזיים (דבר שלא מקובל במערכות משפטיות מודרניות) וישנם מקרים שבהם העונש הוא דווקא כלכלי. מעניין שבתורה לא קיים בכלל כלי הענישה הנפוץ ביותר בעולם המודרני - מאסר בבית כלא, למרות שהוא כן היה מוכר בעולם העתיק, כפי שרואים בסיפור של יוסף שנכלא בבית האסורים "מקום אשר אסירי המלך אסורים". יש לעיין בשאלה מדוע התורה פוסלת לחלוטין את האפשרות הזו.
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
4.ככהלמה 03/09/2022 15:27הגב לתגובה זו0 1עם ככל העמים. לא משנה כמה יעלה לכם השתן לראש. התורה אולי נמסרה למשה. אבל קיבלו אותה עוד לפניו רבים וטובים. מוסר הוא יותר מאשר פלפולי דת. מעניינים ככל שיהיו. הכתבה מעניינת ונוגעת בנקודות חשובות מאד. צדק אמיתי לא קיים. לגבי בתי כלא היו פתרונות אחרים כמו ערי מסכנות.סגור
-
3.מעניין מאוד, שבת שלום. (ל"ת)אבישלום 02/09/2022 13:26הגב לתגובה זו1 0סגור
-
2.כתבה מעניינת אבל היישום לענייני דיומא הורס הכל. 02/09/2022 10:30הגב לתגובה זו0 1יש מוסר ויש מורשת, ובשביל מה מכופפים אותה? לכבודו של אדם אחד רעיל במיוחד. בהערה על מערכת המשפט היום מיותר וגם לא נכונה עובדתית. חבל שאין יישום של המוסר היהודי על ידי אלה שהכי קרובים אליו.סגור
-
תורכם (ל"ת)רק למעלה 02/09/2022 14:58הגב לתגובה זו0 0סגור
-
1.אתם חייבים להפסיק עם השטויות האלה.דמתי 02/09/2022 09:13הגב לתגובה זו0 2זה ארוך ומתיש וכמעט אף אחד לא קורא.זה גם מטומטם כל הכתבה הזאתסגור
- טען עוד
-
זאת דווקא כתבה מעניינתאמונחטאפ 02/09/2022 12:04הגב לתגובה זו1 0זה שלך יש קשיים בהבנת הנקרא זהבסך הכל מסביר את התגובה שלך. רוב האנשים במקרה אין להם את הבעיה הזאתסגור
-
אני קורא. (ל"ת)יעקב 02/09/2022 10:24הגב לתגובה זו0 0סגור
-
מי מכריח אותך לקרוא? (ל"ת)דויד 02/09/2022 09:29הגב לתגובה זו1 0סגור
