בן 28, מכניס משכורת של חמש ספרות; כרטיס האשראי לא עבר כשקניתי נקטרינה

כסף אף פעם לא עניין אותי. כלומר, זה לא בדיוק נכון, כן עניין אותי שיהיה לי כסף, אבל לא בשביל שיהיה לי כסף, אלא בשביל שאם חלילה ארצה משהו כמו לשכור דירה, או לקנות אופנוע, או לטוס לראות משחק של מנצ׳סטר, או בימים קיצוניים איזו גלידה של תמרה, אז אני אוכל פשט לעשות זה. הבעיה מתחילה שאני בן אדם רגיל, שפה ושם רוצה דברים. עכשיו, אני מבין שאני כבר לא ילד, אני בן 28 ואני מבין שזו אחריות שלי, ואני אפילו מבין שאמור להיות קשר, רופף ככל שיהיה, בין כמה שאני מכניס לכמה שאני מוציא בחודש, אבל לזה, באמת שאף אחד לא הכין אותי.

הייתי כבר עם הנקטרינה בפה וצעד וחצי מחוץ לסופר כשהמוכר קרא לי ואמר שכרטיס האשראי לא עבר. אולי זה רק אני, אבל מאז שכרטיס האשראי עבר לטלפון נוצר לי עוד רגע קבוע של מתח בחיים. כשאני חושב על זה, אין מצב שזה רק אני, אחרת לא היו ממציאים כל כך הרבה פיצ׳רים כדי לחסוך לי את רגעי הפחד.

נגיד משיכת כסף מזומן. עד לפני שלוש שנים, כל פעם שהייתי הולך ל-ATM, היה לי ברור שיש סיכוי של חמישים חמישים שאני אצא משם לא רק בלי כסף מזומן, אלא גם בלי כרטיס אשראי. ובכל זאת אני שם, מכניס את הכרטיס למכונה, מקיש את הקוד הסודי שכתוב לי על נייר קטן ומצ׳וקמק באזור של המטבעות בארנק ומתפלל. ותהרגו אותי, מה היתרון בלבלוע את כרטיס האשראי? מי אוסף את זה אחר כך ומה הוא עושה עם זה? וגם בואו, זו אחת מדרכי החינוך הכי אינפנטיליות בעולם.

אז יכול להיות שעוד מישהו שאל את עצמו את השאלות האלה, והחליטו להתבגר ולתת לנו אפליקציה שמאפשרת למשוך מזומן ללא כרטיס. ואז סתם יש סירוב. אוקי. אז עוד אחת אמרה לי - לא. לא נורא. מחר יום חדש. ואז הגיע מחר, ומגיהוץ עברנו לווי פיי ומוויי פיי עברנו להצמדה וזיהוי פנים. עכשיו, זה לא שעד אז היה לי ביטחון כלכלי גדול בכל פעם שגיהצו לי את כרטיס האשראי. להפך, הפחד שכרטיס האשראי לא יעבור ושהעסקה לא תאושר היה שם תמיד. אבל משהו בהשתהות, משהו ברגע הזה שאתה מצמיד את הטלפון לסולק והמוכר כבר עם הראש בטיק טוק שלו תמיד גרם לי לשאול את עצמי מי אני רוצה להיות. אני רוצה להיות זה שמצמיד ויוצא או זה שמצמיד ומחכה. 

• מה לעשות אם אתם חוששים מירידות או מתבאסים מדשדוש?
• כמה כסף זה מספיק? מה הסכום שיגרום לכם להפסיק לעבוד?

הפעולה שקורית שנייה אחרי שהצמדת את האשראי מבשרת לעולם כולו, או לפחות למוכר, שבאותו רגע הוא העולם כולו, מה מצבך הכלכלי. אין איך לברוח מזה. שזו סיטואציה נוראית אגב, כי אני יכול רק להפסיד בה. הרי אם האשראי עובר אז אני כמו כולם, ורק אם הוא לא עובר אז אני אפס. אז החלטתי שאני רוצה להיות מאלה שמצמידים ונשארים. למה לי לחיות במתח? כי וואלה, מבחינתי, כל עוד האשראי עובר יש לי כסף. זו הגישה. זו תמיד הייתה הגישה שלי. אף פעם לא הבנתי למה לא ללכת לאכול ולשתות יין במסעדה למשל, או להתפנק על זוג חדש של אייר ג׳ורדן אם יש סיכוי שלא יעבור לי האשראי על נקטרינה.

כי למה לי לוותר על זה? כאילו, למה לחסוך בכלל? על מה אני בונה? אני הרי לא אקנה בית והעתיד שלי לא יהיה טוב יותר עם פחות או יותר שלוש מאות שקל באשראי. ואולי ככה זה עובד, אולי עצם זה שאני לא מצליח לחסוך גורם לי להפסיק לנסות ומוריד לי את הדרייב, לעומת אלה שמצליחים לחסוך קצת כל חודש והם באמוק על זה. ואם אני מתכנן קדימה, אז אני אמור לוותר על כל הדברים בעולם בשביל שיום אחד אולי יהיה לי כסף? בכל מקרה, הסתובבתי חזרה אל המוכר, בשיא הנונשלאנט ואמרתי לו שינסה שוב.

תמיד כשאשראי לא עובר בפעם הראשונה אתה משכנע את עצמך שהבעיה היא שלהם, אבל היא אף פעם לא. וזה הכי מטורף. כי זה יכול לקרות שש פעמים ביום, ושש פעמים ביום אני אמשיך לשחק אותה מופתע מול המוכר ולבקש ממנו שינסה עוד פעם. עד לאן תיקח אותנו הבושה, אלוהים.

• ישראל מבטלת מכסים על יבוא מארה"ב לפני "יום השחרור" של טראמפ
• החל מהיום: הבנקים יחויבו לפרסם את הרבית על הפיקדונות
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

האשראי שוב לא עבר. רציתי להתפוצץ. רציתי לצעוק עליו, לצרוח באמצע שדרות ירושלים אם זה נראה למישהו הגיוני שבחור בן עשרים ושמונה שעובד שישה ימים בשבוע, מכניס משכורת של חמש ספרות, שוכר דירה, מחזיק אופנוע, משלם לסלקום טי וי, ביטוחים, פנסיה, חשמל, ארנונה, דלק, סיגריות וזה עוד לפני הדברים שהוא לא יודע שיקרו החודש, לא מסוגל להתפנק על נקטרינה? זה נראה למישהו שפוי? מילא הייתם אומרים שאני כל היום מגרבץ על הספה, רובץ בחוף, יוצא להאפי האוור בנחלת בנימין, אבל בחייאת, ההתפנקות הכי גדולה שלי היא חומוס אצל שרון פול ביום חופש! התמלאתי שנאה. התמלאתי זעם. וחוסר אונים. ותסכול. מעל הכל, תסכול. כי מה אני אעשה עכשיו?

הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי. ראיתי בעיניים שלו שהוא מבין אותי. שהוא ניסה להגיד לי שאני לא לבד. שיהיה בסדר. או שלא, וזה גם בסדר. הוא רצה להגיד שלא נורא, שמחר יום חדש, אבל במקום כל אלה הוא לקח את הנקטרינה ושם אותה במגירה שלו מתחת לקופה.

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 28, גר בתל אביב. סופר.