בן 28, הזמנתי בחורה לדייט – כמה זה עולה ועל מה אני בעצם משלם?

הדבר הכי טוב שקרה לי איתה היה לגלות שהיא לא אוהבת דגים נאים ומקומות רועשים, שבגדול, אלו שני הדברים שהופכים מסעדה בארץ למקום פוטנציאלי לדייט, ועם כמה שהייתי רוצה, חומוסיות סגורות בערב.   בעוונותיי חשבתי שיש משהו מושלם במסעדת יוקרה וכפכפים; מצד אחד אתה מקבל מקום עם אווירה חיה ותוססת, אוכל מדהים שיכול להוות נושא שיחה בכל רגע נתון ושותה את היינות והקוקטיילים הכי טעימים, ומצד שני אתה עם כפכפים, כאילו זה הכי ברגיל אצלך. אז אתה תופס גם את הצד המפנק והמבין וגם לא לוקח את זה יותר מדי ברצינות. לעומת זאת, אם נניח הייתי בא עם נעליים, היא הייתה חושבת שהזעתי את החיים שלי בשביל שני המקומות האלה על הבר, ושבדקתי את התפריט אלף פעם מראש והרכבתי לנו בראש ארוחה שתעמוד בתקציב שלי, שגם ככה אני חורג ממנו כי אני רוצה להרשים אותה ומתאמץ מדי בשביל זה.  

אלוהים, אם היא רק הייתה יודעת כמה התאמצתי והשקעתי כדי שיחשבו שלא התאמצתי ולא השקעתי כנראה שהיא לא הייתה יוצאת איתי.   אני מניח שאני לא מייצג את כלל האוכלוסייה, אבל דבר אחד אני יודע – דייטים זה דבר יקר. נכון, זה לא חייב להיות. אפשר לצאת לשתות בירה ולהסתובב על הטיילת של יפו או לקחת בקבוק יין לבן ולפרוס לונגי על המדשאה שמול הים, וזה באמת מתוק לאללה, אבל דבר אחד אין בזה – סטייל. או שיש בזה, אבל לא את הסטייל שלי.   כשהבנתי שלהצגות שלי היא לא קהל, ומסעדת יוקרה וכפכפים לא יהיו פה, התחלתי לחשוב על כל הנושא הזה מזווית קצת בוחנת. כאילו, למה באמת, אבל באמת, אני לא רוצה לשתות בירה מול הים? כי זה סאחי? כי זה טרחני? כי תמיד כשאני רואה את הדייטים האלה מהצד אני נזכר בשוש פוליאקוב עושה את ״הטאב טאב טאב״ שלה? כאילו, זה כל כך חשוף, כל כך ערום.   זה לא כמו במסעדה שבשנייה שלא יהיה מה להגיד אני אלך לשירותים, או שאקח ביס מהסשימי טונה ואדבר איתה על כמה בא לי לטוס ליפן. אין מה לעשות, בחוף, בערב, שקט זה שקט. רגע זה רגע. זה רק שנינו שם. וכנראה, שזה הדבר שהכי הפחיד אותי. כנראה שכל הדגים הנאים והמקומות הרועשים הם סוג של חבר טלפוני, סוג של מערכת הגנה שקופה. מה גם שאני מאלה שממש אוהבים להיות מוקפים ברעש ואנשים, כי רק שם אני מרגיש בנוח להיות אינטימי. לייצר לנו את הבועה שלנו בתוך כל הדבר הזה. כי מה יותר מגניב, לספר לה שאיבדת את אבא כשהיית בן שתים עשרה כשאתם יושבים על הלונגי בשלישי בערב וכל הגוף מגורד מהדשא, או על הבר באמצע מסעדה יוקרתית כשהברמן בדיוק מגיש לך את הנגרוני השני? איפה זה יותר נוגע ללב? ומה שהכי מטורף זה שמכל הדבר הזה, מכל הסוביניון בלאן והצ׳ייסרים של הערק והסשימי טונה והטכנו השקט, אתה מפספס את הדבר שלשמו באת – להכיר אותה. לדבר איתה. לשמוע אותה. לראות, אולי, במקרה, יש מצב.   טוב, אולי זה קצת דרמטי וברור שאפשר להכיר ולהרגיש את הכימיה גם במסעדה, ודווקא בנינוחות של הדייט הקליל יש משהו מאיים, מלחיץ, לא זורם, אבל אחרי כל המחשבות האלה אני חושב שהצלחתי לדייק לעצמי משהו; זה לא שדייטים זה דבר יקר – חוסר ביטחון זה דבר יקר. כאילו, אתה יוצא לדייט, הולך למסעדה יקרה כי אתה צריך את התפאורה מסביב כי אתה חסר ביטחון, משחק אותה אבו עלי מול הברמן ומזמין כמה ראשונות ויין, אחר כך משלם על הארוחה ומוסיף חמש עשרה אחוז כי אין סיכוי שתיתן לה אפילו את האפשרות להוציא את הארנק מהתיק או לחשוב בכיוון הזה, ובסוף מנשק אותה ומרגיש קינג אוף דה וורלד, מוריד אותה בבית וכשאתה נוסע הביתה אתה מבין שהיא דווקא אחלה בחורה, ושאולי לא היית צריך להוציא מעל חמש מאות שקל בשביל לגלות את זה. נראה לי שפעם הבאה אשים נעליים ונלך לשתות איזו בירה במקום הקטן הזה במתחם נגה. לא יודע. אולי, במקרה, יש מצב. 

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 28, גר בתל אביב. סופר.