האם יכול להיות שהחיים פה נהיו הרבה יותר זולים? בעולם של פרופ' קרנית פלוג התשובה היא כן - איזה ניתוק

1. לא יאומן כי נאמר. נחשו מי אמר/ה: "מצאתי שמרבית התחושה ש"יקר פה" משקפת את התחזקות השקל מול הדולר והיורו ולכן היא נכונה רק עבור תיירים שעורכים קניות בארץ, אבל בהחלט לא נכונה עבור מי שהכנסותיו ושכרו בשקלים. בשביל משק בית ישראלי ממוצע ושכיר ישראלי ממוצע החיים בישראל נעשו בעשור החולף יחסית יותר זולים. משמעותית יותר זולים".   אם לא די במשפט המאוד בלתי מובן (שמא מורגש כבלתי סביר?) נוסיף עוד אמירה-התייחסות: "...השכר לשכיר הביס אצלנו את האינפלציה עד כדי כך שהשכר הריאלי – שינוי בשכר פחות ההתייקרויות – גדל בעשור שחלף ב 25% . כוח הקניה של השכיר הישראלי זינק ברבע וכך גם רמת חייו... זו בהחלט עליה מרשימה ביותר, גם בהשוואה בינלאומית".   את המשפטים הללו אמרה, לא פחות ולא יותר, פרופ' קרנית פלוג. ממצאי מחקר בהובלתה (במסגרת המכון לדמוקרטיה), עליהם נאמר (בצדק ובתמיהה) כי הם "מרתקים" אותם חשפה בראיון בסופ"ש האחרון (23.9) ב"ממון שישי" (לסבר פלוצקר שמוכר באמינותו, הבנתו וציטוטיו המדויקים) תחת הכותרת שהיא ציטוט מדברי המרואיינת: "החיים בארץ נעשו זולים משמעותית".   פרופ' פלוג: הצטרפה לבנק ישראל ב-1988, לימים, 2001, היתה למנהלת מחלקת המחקר בבנק המרכזי וחברת ההנהלה, בקיץ 2013 מונתה לנגידת בנק ישראל, עד ל-2018.   כעת: היא מרצה בבית הספר לכלכלה באוניברסיטה העברית, סגנית נשיא למחקר כלכלי וממשל במכון לדמוקרטיה וחברה בוועדת החקירה הממלכתית לפרשת הצוללות, גם 'נציגת ציבור' בוועדה לבחינת מבנה הרגולציה הפיננסית. (ראו בהמשך).   תמיהה: האם תיתכן אפשרות שריבוי התפקידים המאוד בכירים, ההטבות הכספיות משלל תפקידיה הנוכחיים המצטרפות לפנסיה התקציבית המכובדת במיוחד (כמה עשרות אלפי שקלים בחודש) מבנק ישראל מעט שיבשו את הרגשות, המציאות, השאלות או אולי את הרעיונות והעקרונות במחקר הנוכחי?   2. איך יודעים שמשעמם לבכירי הרגולציה הפיננסית בממשלה? הם מקימים ועדה, מושיבים עצמם בראש, "מוכרים" לשרים ולציבור מטרות נאצלות - כשברור שזה ייגמר בכלום. באפס מאופס. תומכיהם טוענים ש"אכפת להם", שהם "משתוקקים להשאיר חותם" אבל בפועל – לא חותם לא חותמת. המקרה האחרון, הנוכחי עדיין: ועדת בלינקוב הקרויה "הוועדה לבחינת מבנה הרגולציה הפיננסית בישראל". כל חבריה הם בכירים במשרדי הכוח המוכרים לצידם כמה נציגי הציבור, שמות מוכרים, (כמו קרנית פלוג, קודם נגידה) מקורבים לבירוקרטיה השלטונית השמנה, המנופחת והמסרבת להשתנות.   בשבוע שעבר, מעל שנה אחרי הקמת הוועדה (החלטת ממשלה 240 מיום 1.8.21), הודיע היו"ר, רם בלניקוב מנכ"ל האוצר, בטונים זועמים כנטייתו, שהוא נוטה לפזר אותה "לאור המבוי הסתום..", איכשהו בגלל בנק ישראל. מייד אץ להשיב סגן יו"ר הועדה, אנדרו אביר המשנה לנגיד בנק ישראל, משהו כמו: זה לא אנחנו זה אתם האוצר. חליפת המכתבים, מאופקת וידענית, התקיימה ביום שלישי שעבר. נכס ספרותי לסופ"ש והחג.   שניהם כמו עוד שמונת החברים יודעים שהדיבורים וההתכתבויות אינם יותר משאיפה לכותרות. גם כי אין סיכוי שמחזיקי האינטרסים, האוצר, בנק ישראל, משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, כמו זרועותיהם: הפיקוח על הבנקים, רשות שוק ההון ורשות ניירות ערך - ומי שמנסה להידחף זה שנים גם רשות התחרות - כל גוף והחוטים המקשרים אותו לשוק, ימצו את מאבקי הכוח ביניהם ויגיעו להחלטות מתואמות, גם כי בין כה אין ממשלה וכנסת שיאשרו את זה ואו-טו-טו ינחתו כאן כוכבים אחרים שירצו ועדות על שמם ובעיקר, וזה תמיד תמיד עובד: כי הפקידות הישראלית לעולם לא תיפרד מכוח, מאגו ובעיקר לא משלל ג'ובים מטיבים כל כך שנותנים להם עוצמה כל כך גדולה. עובדה (וכי מה יעשו עשרות הפקידים הבכירים אם חלילה וחס יחליטו רק על 2 קודקודי רגולציה?).   3. עשרות שנים, ברור וידוע שהרגולציה הפיננסית כאן מקרטעת, כבדה, מרובת זרועות, בירוקרטית, מנופחת, מלאת ניגודי עניינים, כפילויות, ניגודים ובעיקר לא יעילה. "הבעיה מספר אחת היא באי האחידות ובפערים בין המפקחים" אמר פרופ' אבי בן בסט ב-2015, לקראת כניסת משה כחלון למשרד האוצר. הפרופ' שהיה בכיר בבנק ישראל וגם מנכ"ל האוצר, הכין ב-2007 תכנית לתיאום מחייב בין המפקחים הפיננסיים, אחר כך בנה מודל לרפורמה פיננסית גדולה עבור בחירת כחלון, "כולנו" כשר אוצר. בן בסט חזר לזה כדי לתקוף את הרפורמה שנידונה באותה עת "מבנה הפיקוח הרצוי בשוק ההון", פרי יצירתו של מי שהיה אז מנהל רשות ניירות ערך פרופ' שמואל האוזר.   כל זה בכלל התחיל ב-1983. במשבר מניות הבנקים. כאשר הבנקאים דאז, בלאומי, הפועלים, דיסקונט ומזרחי, נקטו פעולה יזומה "לוויסות" (מילה יפה, מכובסת משהו), בעצם להעלות בהתמדה, להבטיח, אפילו להתחייב בתשקיפים, להמשך העלאה בטוחה של שערי מניותיהם (היקף הנפקות הבנקים המווסתים באותה עת הגיע ל-93% מכלל ההנפקות בשוק). לקח שנים לנפח את הבועה עד שהתפוצצה בענק. הבורסה נסגרה, הממשלה – בנק ישראל - מימנו במיליארדים רבים (10 מיליארד דולר במחירי 1983, במישרין, עוד כמה מיליארדים בעקיפין) את ההחזר הכספי לציבור. הבנקים הולאמו, עברו אז לבעלות ושליטת המדינה (שלימים מכרה אותם).   כמה שנים אחרי, ורק תחת לחץ ציבורי בלתי פוסק, קמה ועדת חקירה ממלכתית. היא "וועדת בייסקי". בדוח שהוציאה הועדה צוין כישלון מוחץ רב שנתי ומזעזע של הפיקוח על הבנקים ומשרד האוצר שפחדו מהבנקאים. "הרפתקאה פיננסית עד איבוד שליטה" קרא לזה אז מבקר המדינה.   בעוד ראשי האוצר השר ובכיריו יצאו מזה, הרי נגיד הבנק המרכזי ד"ר משה מנדלבאום (שנפטר לפני כשנה וחצי) הודח מתפקידו כאשר המפקחת על הבנקים דאז, גליה מאור (לימים מנכ"ל בנק לאומי), יצאה מזה בדרך זו או אחרת. רק שמעבר לחקירה, ולסימון האחראים והאשמים - מנהלי הבנקים, יועציהם והרגולטורים שהעלימו עין, ישב בוועדה חבר אחד כלכלן, פרופסור מרשל סרנת המנוח, שהגיע מאוניברסיטת שיקגו כעולה חדש לאוניברסיטה העברית והיה מראשוני חוקרי שוק ההון כאן. שנים רבות דיבר על העיוותים, המעשים הפליליים בבנקאות ובשוק, על המבנה הבולשביקי והאינטרסנטי. סרנת לקח על עצמו לנסח את המלצות הוועדה לשינוי מבני בשוק ההון. זה היה באמצע 1986. התכנית שלו היתה מפורטת. הבנקאים התנגדו, הרגולטורים תמכו בהתנגדות. רק שנים אחרי, ב-2005, אושרה בכנסת "הרפורמה בשוק ההון" שבמרכזה ההמלצה החד משמעית של סרנת ובייסקי להפחתת ריכוזיות המערכת הבנקאית בשוק ההון, סיום הבעלויות הצולבות על קופות הגמל וקרנות הנאמנות לצד שליטתם בבורסה בשוק האשראי וההנפקות.   במקביל המשיך הוויכוח על אופי ומבנה הרגולציה הפיננסית , כאשר ברור כי כל רגולטור וההוראות שלו, אין תיאום, אין אחידות, והכי קל לשחק בין הרגולטורים המרכזיים – הפיקוח על הבנקים, רשות שוק ההון ביטוח וחיסכון והרשות לניירות ערך, ולשחק באינטרסים של הציבור.   באמצע 2006 פרסם פרופ' בן בסט, דרך המכון לדמוקרטיה דו"ח מפורט עם המלצות לשינוי רשויות הפיקוח על שוק ההון. שנתיים אחרי עלתה בארה"ב תכנית לרפורמה ברגולציה הפיננסית של שר האוצר האמריקאי הנרי פולסון. עוד כמה שנים אחרי, ב-2010, אושרה באיחוד האירופי רפורמה ברגולציה על מגזר השירותים הפיננסיים. בישראל המשיכו כמובן "לדון".   בקיץ 2014 פורסם מחקר עבור מרכז המידע בכנסת בנושא "מבני פיקוח ורגולציה של שווקים פיננסיים, מבט עולמי והשוואה לישראל". במרץ 2015, אחרי מעל שנה של הכנה, ויכוחים מול מנהלת רשות שוק ההון דורית סלינגר והפיקוח על הבנקים, פרסם מנהל הרשות לניירות ערך פרופ' שמואל האוזר "נייר לדיון": "מבנה הפיקוח הרצוי בשוק ההון".   אחר כך בא משה כחלון, שר אוצר עם שלל רב של רפורמות מבניות כולל ברגולציה על שוק ההון. הוא ביצע העברה של הפיקוח על שוק ההון הביטוח והחיסכון ממשרד האוצר לרשות עצמאית, העביר את המלצות ועדת שטרום להגברת התחרותיות וצמצום הריכוזיות בשוק הבנקאות - אבל שינוי מבנה הרגולציה הפיננסית התברר כגדול גם עליו. גם הוא לא רצה להתעסק עם פקידי ציבור בכירים.   ובקיץ שעבר קמה, כאמור, ועדת בלינקוב הנוכחית לבחינת מבנה הרגולציה. היא התחילה עם סוג של פיצוץ מול הפיקוח על הבנקים - וזה גם סופה, נכון לעכשיו, ולהתכתבות בין בלינקוב לסגנו בוועדה אנדרו אביר.   איזה רעיונות עלו במהלך השנים, אילו כיוונים והמלצות? לא נכנסו לזה, כי הרי זה ממילא "כלאם פאדי" מילים ריקות, פטפוטים.   4. ובל נשכח שיש עוד פעילות רפורמה קדחתנית בממשלה, הנוגעת לכסף הגדול: הצוות לבחינת חוק הריכוזיות. חברים בו חלק מהכוכבים לעיל, רם בלינקוב, המפקח על הבנקים יאיר אבידן, הממונה על התחרות מיכל כהן, הממונה על שוק ההון היוצא משה ברקת, ענת גואטה יו"ר הרשות לניירות ערך, בכיר במועצה הלאומית לכלכלה, וכמובן נציג משרד המשפטים שלעולם יהיה נוכח בכל ועדה, בעיקר פיננסית.   לא מכבר הביע הצוות דאגה-חשש שהריכוזיות של הגופים הפיננסיים בשוק ההון (כ-50 גופים בגדלים שונים, המניעים 2.8 טריליון שקל), שביניהם, כך נטען, דמיון בהשקעות - מסכנת את יציבות המשק.   נו, אז? האם תעז הממשלה, כל ממשלה, הנוכחית והבאה אחריה, להביא שינוי רגולטורי אמיתי – תוך העזה והתנגדות לקיבעון של הרגולטורים והאינטרסים של אנשי השוק?