מס המליארדרים בארצות הברית - כפיות טובה או ניצול העשירים?

אחד הנושאים שתפסו כותרות בחיבור שבין פוליטיקה וכלכלה בארצות הברית היה נושא "מס המיליארדרים". אליזבט וורן הדמוקרטית תקפה את המיליארדרים בטענה שהם כפויי טובה ולא מחזירים לחברה שאיפשרה להם לצבור עושר כה עצום.
 

Leon, you were able to succeed because of the opportunities this country gave you. Now why don’t you pitch in a bit more so everyone else has a chance at the American dream, too? https://t.co/OODIM7RcRn

— Elizabeth Warren (@ewarren) October 23, 2019

>>> לכל פרשות השבוע

אלו מצידם טענו שהעושר הושג בדם ויזע ושאין למדינה זכות לפגוע בזכות הקניין. בין השאר הצליחה וורן לעורר עליה את זעמם של מרק צוקרברג מנכ"ל מטא, ביל גייטס, מנכ"ל מיקרוסופט לשעבר, והמיליארדרים לאון קופרמן, ג'ו ריקטס ולויד בלנקפין, מנכ"ל גולדמן זאקס לשעבר ועוד הרבה נוספים. אילון מאסק הוסיף לטעון שגם אם ישלם מיסים המדינה לא כל כך תדע מה לעשות איתם, כפי שהיא הוכיחה אין ספור פעמים בעבר... 
 

"I believe in a progressive income tax and the rich paying more. But this is the fucking American dream she is shitting on.”
Billionaire Leon Cooperman on @ewarren https://t.co/jKxBoxS2rc

— Ben White (@morningmoneyben) October 23, 2019

במחזה "הקמצן" מיטיב מולייר לתאר בצבעים עזים ובהומור מושחז את הקמצן האולטימטיבי, זה שמוכן לוותר על אהבת חייו בשביל כסף, נמנע מלתמוך בילדיו עצמו ובשרו, ואפילו מנסה לנצלם על מנת להפיק רווחים אישיים וכסף נוסף שישכב חסר מעש בתיבה סגורה. הקמצנות, לרוב במופעים פחות קיצוניים היא תכונה אנושית רווחת, ויש שיאמרו אף מומלצת ומבורכת, ויחליפו את המילה "קמצנות" במילה "חסכנות". אולם זן מאוס של קמצנות הוא זה המבטא גם כפיות טובה, כאשר אדם בדרכו למעלה נהנה מעזרה של רבים אחרים – הורים, חברים או שותפים עסקיים, או המדינה והתנאים שהיא מספקת לו - אך שוכח מהם לחלוטין כאשר הוא מגיע לפסגה. "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" (משלי יז, יג) מאחל שלמה המלך לאלו ששכחו מאיפה באו ומי עזר להם בדרך למעלה. מבלי להכריע בשאלה האם המיליארדרים צריכים לתרום יותר למדינה או שהם תורמים את חלקם בצורה מספקת, וודאי שהכרת הטוב וההבנה שלא הגעת לפסגה אך ורק בכוחות עצמך היא תכונה נצרכת וכפיות טובה ארוגנטית היא תכונה מגונה. 

במסגרת הטור הזה דנו מספר פעמים בסכנות העושר. בין השאר הזכרנו את הסכנה הטמונה בעושר שמגיע ללא עמל וללא מאמץ הגורם לסיאוב מוסרי, עושר הגורם לגאווה ותחושת "כוחי ועוצם ידי" – האדם שוכח את מגבלותיו וחושב שאין דבר שעומד בפניו, כמו גם על עושר הגורם לבטלה חסרת תוחלת.

בספר המוסר המפורסם "מסילת ישרים" (רבי משה חיים לוצאטו, 1706 - 1744 ) עומד המחבר על כך שהעושר הוא בעצם ניסיון לאדם: "...כי כל ענייני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם ניסיונות לאדם, העוני מצד אחד, והעושר מצד אחד, כעניין שאמר שלמה (משלי, ל, ט): פן אשבח וכחשתי ואמרתי מי ה'? ופן אוורש וגנבתי וכו'. השלווה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור". כלומר, לדברי ספר מסילת ישרים, יחד עם כל ההטבות שמגיעות אתו, העושר מהווה גם מבחן מוסרי, כשם שהעוני מהווה מבחן שכזה. 

הנושא חוזר על עצמו בטור זה בשבועות האחרונים כיון שספר דברים, שאנו מתקרבים לסיומו, עוסק רבות בכניסה העתידית לארץ שטומנת בתוכה פוטנציאל עצום אך גם סכנות גשמיות ורוחניות רבות. הברורות שבהן הן הסכנה הביטחונית מפני עמי הסביבה, והסכנה הרוחנית שמייצגת תרבות עמי כנען, כלומר הפיתוי להשתלב במרחב הרוחני האזורי עובד האלילים. אולם משה חוזר ומזהיר בכמה מקומות גם מפניה הסכנות השונות הטמונות בשפע הגשמי לסוגיו, כפי שראינו.

הפסוק המפורסם ביותר הקשור באזהרות מן הסוג הזה נמצא בפרשתנו, פרשת האזינו, שמכונה גם "השירה" בגלל צורת הכתיבה הייחודית, היא מתארת בצורה פיוטית את העתיד לקרות לעם ישראל בהמשך ההיסטוריה, ובין השאר את  המרידה הצפויה שלהם בה', על רקע השפע הגשמי שהוא מעניק להם. הפסוק המפורסם המשקף את סכנת המרידה הטמונה בשפע החומרי הוא "וישמן ישורון ויבעט". 

הביטוי בו בוחרת התורה לכנות את עם ישראל בפסוק הזה הוא יוצא דופן: "ישורון". מדוע התורה לא משתמשת פשוט במילה "ישראל" או "העם" כפי שהיא נוהגת במקומות אחרים? חלק מהמפרשים מדגישים את העובדה שהמילה ישורון, מלשון ישר, מתייחס דווקא לאליטה של העם, ואפילו לומדי התורה העלולים לאבד את המצפון המוסרי מתוך שפע חומרי ורדיפת תענוגות – "משמעות ישורון אנשי המעלה היותר בישראל" (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816 - 1893), "הנה אתה ישורון, קהל תופסי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים (רבי עובדיה ספורנו 1468 - 1550). 

אחרים מפנים את הזרקור דווקא למנהיגים. בפרוש צרור המור (רבי אברהם סבע, 1440 – 1508 ממגורשי ספרד) מובא תיאור חריף של הנהגה שכזו, שהעושר משחית מבחינה מוסרית: "כי הגדולים והיחידי סגולה היו בועטים במלכם (כלומר בה') כפלי כפליים מהעם... היו גוזלים וגונבים וחומסים לקטנים להעשיר...וזהו מאמר הנביא: שרייך סוררים וחברי גנבים" – בפני המנהיגים עומד פיתוי חזק במיוחד לנצל את כוחם לעשות עושר ולא במשפט ולעשוק את המון העם בדרכים שונות, חלקן עברייניות ממש וחלקן פסוואדו חוקיות. התופעה שלא נעלמה עד ימינו אנו, כוללת, מלבד שוחד ומעשי גניבה ועושק עבריניים ממש, גם תופעות סמי חוקיות כמו מינוי מקורבים או שימור מוקדי כוח בידי קליקות סגורות שחבריהם ממנים אלו את אלו במעגל סגור לתפקידים רבי עוצמה או מתגמלים במיוחד, או יוצאי גופים רבי עוצמה שמצ'פרים את חבריהם הפריבילגים בפנסיות מופלגות או הטבות אחרות מטעם המדינה – על חשבון שאר אזרחי המדינה הכורעים תחת הנטל. 

אולם נדמה שהפוקוס שבסכנת העושר בפרשתנו הוא הנקודה בה פתחנו - כפיות טובה.  השירה מתארת את הדרך הפלאית בה הובל עם ישראל להצלחתו הכבירה: "ימצאהו ארץ מדבר" (ה' כביכול מצא את עם ישראל "זרוק" במדבר ולקח אותו משם)... כנשר יעיר קינו ועל גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, ה' בדד ינחנו" – הוא אוסף אותם מהמדבר ומוביל אותו לארץ ישראל תוך כדי שהוא שומר עליהם מכל משמר בדרך. שם עם ישראל מתברך בשפע עצום: "ירכיבהו על במתי ארץ ויאכל תנובות שדי ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים (כינוי לפרים) ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חיטה ודם ענב תשתה חמר". דווקא מתוך השפע הזה עם ישראל מתנוון, נהיה מושחת, מורד ובועט במי שהביא לו את כל הטוב הזה: "וישמן ישורון ויבעט... ויטוש אלוה עשהו (שעשה לו את העושר הזה) וינבל צור ישועתו... צור ילדך תשי (תשי – לשכוח, כלומר, שכחת את המקור ממנו באת) ותשכח אל מחוללך". 

העיוות שבבגידה המוסרית מתלבט דווקא על רקע העובדה שהוא נעשה כנגד מי שהעניק את השפע הזה – ה', כך על פי השירה. גם מי שבנה את עושרו והצלחתו בעצמו ולא ירש אותו מהוריו, ואף אם אינו מאמין שה' הוא זה שסייע בידו להגיע להישגים חייב להודות שהוא לא השיג אותם לבדו בעולם. בדרך הוא נעזר בוודאי במורים מוצלחים, בחברים, בשותפים עסקיים, במישהו שנתן לו צ'אנס ראשון או שני, ובתנאים החברתיים, הכלכליים והבטחון שמספקים המערכות המדינתיות. את כל אלו אל לו לשכוח כשהוא נמצא בפסגת ההצלחה, 

אז האם המיליארדרים צריכים לא להיות כפויי טובה ולהחזיר יותר לציבור ולמדינה היוצרת את התנאים של יציבות, בטיחות, מערכת משפט וכו' שהם אלו המאפשרים לצבור עושר חלומי שכזה? כנראה שכן. מסיבות של עלות ותועלת קשה לקבוע מסמרות ביחס לשיעור המס שיפיק את מירב התועלת לציבור, שכן תכנוני מס שונים וטריקים למיניהם מאפשרים על פי רוב להתחמק משיעורי מס מוגזמים, אולם נראה שהכרת הטוב מחייבת את מי שבעזרת מאמציו, גורלו או יכולותיו המיוחדות הצליח להפיק עושר עצום שכזה, להכיר טוב ולחלוק יותר ממנו עם החברה שאיפשרה לו את ההצלחה הזו.

>>> פרשת האזינו: אם הכל קבוע מראש למה להתאמץ?