בן 28, הזמנתי מנקה לדירה. לא תאמינו כמה זה עלה לי

לא יודע למה, אבל הרגיש לי שהדבר הנכון לעשות לפני שהמנקה בא, זה לסדר את הבית. בכל זאת. כשהשכנה שלי ראתה אותי בטירוף ניקיונות באמצע היום כמו שהיא לא ראתה אותי שלוש שנים, היא אמרה לי שאני אידיוט לגמרי, ושזה כמו לאכול לפני שאתה יוצא למסעדה רק כי לא נעים לי שהמלצר יחשוב שאתה בהמה שלא מפסיקה לאכול. הרעב והלכלוך שלך זה הכסף שלהם.

ניסיתי להסביר לה שזה לא ממקום כזה, זה לא מחסכנות, זה ממקום של תדמית. אני לא מוכן, ולו שנפש אחת בעולם, תדע עד כמה מלוכלכת הדירה שלי. בכל מקרה, היא שאלה, מה אתה מביא מנקה? יש לך דירה קטנה, תנקה בעצמך. עמדתי שם קצת מזיע, נשען על שואב האבק, ולא ידעתי מאיפה להתחיל.

איך אני אמור להודות בפניה שלא משנה כמה פעמים חטפתי את הג׳ננה והחלטתי שזהו, שעכשיו אני מצחצח את המקום, הדבר היחיד שהשתנה היה השקית בפח של הזבל. אין, אין לי את זה בניקיון. אין מה לעשות. היא גלגלה עיניים ואמרה שאני צריך לבחור את המלחמות שלי, כאילו, מאיפה יש לך שלוש מאות שקל להוציא על מנקה עכשיו? בקושי נקטרינה אתה יכול לקנות. אמרתי לה שלבחור את המלחמות שלך זו פריבילגיה, ושבמצבי הכלכלי, כל אירוע הוא מלחמה ושאם יש מישהו שמוכן לשמוע את המילים האלה ולבוא ולעשות את העבודה, אני אקח אותו.

את המספר של המנקה קיבלתי מחברה של חברה. שאלתי אותה אם זה בן או בת, לא שזה משנה כי השיח באנגלית הוא חד מיני. היא אמרה לי שהיא לא זוכרת אבל נראה לה שגבר, וכששאלתי מאיפה לה היא הראתה לי את תמונת הפרופיל שלו בוואטסאפ – זה היה ג׳קי צ׳אן. נו, לא חשוב. לי לא היה הרבה ניסיון ומושג בתחום השירות הזה, אז כל דבר הייתי צריך לשאול אותו, ולא יודע למה, אבל את עניין הכסף אני תמיד שומר לסוף.

• מכונות שטיפה בלחץ

למונולוגים נוספים של נמרוד סופרין

וכשאני אומר לסוף אני לא מתכוון לסוף השיחה, אלא לסוף האירוע. אבל הפעם, בגלל שהנחתי שהחבר׳ה עובדים רק בשחור, הייתי צריך להתעלות על עצמי ולוודא כמה הוא דורש והוא ענה לי שהוא לוקח שישים לשעה פר פרסון + עשרים נסיעות.

״פר פרסון?״ ״יס, איי קאם וויט׳ א פרינד.״ בהתחלה לא הבנתי. השתגעתי. למה שהוא יבוא עם חבר? אני ביקשתי מנקה אחד, לא חגיגה של מנקים אצלי בדירה! וכאילו מה, אני צריך לשלם כפול בגלל שמשעמם לו והוא צריך שעשוע? שאלתי את השכנה אם זה נראה לה לגיטימי, והיא ענתה לי בהתנשאות של אחת שדואגת לבית שלה לבד, שזה פשוט ייקח פחות זמן.

נו, ניחא. אז ניקיתי כמה שיכולתי את הבית ויצאתי החוצה לעשן סיגריה לפני שהם מגיעים, בדיוק כשקיבלתי ממנו הודעה שהם מאחרים בעשרים וחמש דקות. בהתחלה התרגזתי וניסיתי להבין אם יש לי איך לקצץ לו את זה מהשכר, אבל אז דמיינתי אותם יושבים בספסל האחורי של האוטובוס, בתוך מסכת הסירחון והצפיפות והפקקים של דרך סלמה, כל אחד באוזניות שלו, בדרך לעוד לקוח עצלן, אז שחררתי.

• מיליארדים למילואימניקים לפני החג: מענקי 2024 יוקדמו לפסח
• ה-OECD: "צופים צמיחה של 3.4% בישראל ב-2025"
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

מה גם שכל הזמן הטרידה אותי המחשבה מה אעשה בזמן שהם ינקו. הרי אם הם באים שניים, זה אומר שאחד תופר את הסלון ואחד תופר את המטבח והחדר ואז מה? מה אני אעשה? אני לא יכול להשאיר אותם לבד בדירה, כי וואלה מי אתם ולמה שלא תיקחו איתכם בדרך החוצה מה שבא לכם; ומצד שני, מה יש לקחת? וגם, אין לי איפה להיות.

אני לא אשב ופשוט אראה כדורגל בזמן שהם מנקים סביבי. לא רוצה שיראו אותי ככה. וגם לא רוצה להסיח את דעתם. אולי הם חולי כדורגל? אז מה כן? סתם אשב בשקט כמו יצור, ואעשה את הסיטואציה יותר מביכה ממה שהיא? אני לא כל כך טוב בזה, אבל לפעמים כשאין ברירה אני מצליח לשחרר ולהגיד לעצמי שפשוט נזרום.

כשהם יגיעו, נראה מה קורה, ונזרום. ובאמת חצי שעה מאוחר יותר הם הגיעו, כל אחד על האופניים החשמליים שלו, מנופפים לי לשלום מקצה הרחוב עם חיוך לבן וענק. כל המערכת שלי קרסה. על אופניים אתם מגיעים?! חשמליים?! ומבקשים עשרים שקל לנסיעה פר פרסון?! לא לא לא. עד פה. עם כל הכניעות וההכלה, חאלס. אותי לא יתפרו ככה. הם העמידו את האופניים ליד הדירה והוציאו מהם את הבטריות הגדולות.

לא רציתי לפתוח במלחמה על ההתחלה, בכל זאת, העבודה עוד לפניהם, אז אמרתי שלום נחמד ולחצתי ידיים. הם נכנסו לדירה בלי לדבר הרבה ולשמחתי המבט בעיניהם לא השתנה בן רגע. אוקיי. כבר טוב. זה לא משהו שהם לא ראו בעבר.

נכנסתי אחריהם ועשיתי להם תדרוך קצר לגבי מה חשוב לי. זה היה תדרוך מאוד קצר. כשהם הורידו לגופיות, החלטתי שזה הרגע הנכון לשאול מה הסיפור עם התשלום על הנסיעה, אז הגאון ענה לי: ״יס מיי פרינד, איטס ביי דה לואו". איזה רוקסטאר. זה הזכיר לי שכשהיינו בחטיבה ישבנו אצל חבר בחופש הגודל, ההורים שלו היו בחו״ל או משהו, ואותו לא עניין שנשבור כוסות ונשפוך ערק על הספה ונאפר על הרצפה, כלום, רק שלא נסגור את הוויטרינה עד הסוף.

פאסט פורוורד, סגרתי את הוויטרינה עד הסוף כשחזרתי מהשירותים, ושעות, שעות ניסינו לפתוח אותה עד שהחלטנו להזמין פורץ. הבן אדם הופיע, שתיים בלילה, בלי שום ארגז כלים, בלי כלום, רק הוא, התקרב לוויטרינה, שיחק איתה שתי שניות והופ הרים ופתח אותה. מיד הוא הסתובב ואמר לנו ״חמש מאות שקל חברים״. לא ידענו אם לבכות או לצחוק. מה חמש מאות שקל? היית פה עשר שניות! אז המלך ענה – ״אתם לא משלמים לי על הזמן שלי, אתם משלמים על הידע״.

ובחזרה לג׳קי צ׳אן - "יס מיי פרינד, איטס ביי דה לואו" הוא אמר לי והשאיר אותי ללא תגובה. הוא קיבל כסף על הנסיעות. הוא והשותף שלו עבדו שעתיים וחצי - 340 שקל עלה לי התענוג. הבית היה נקי - אחרי שבועיים שקלתי אם להזמין שוב את ג'קי. החלטתי לחכות. קצת לכלוך לא הרג אף אחד. חור בכיס יכול להרוג אותי.  

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 28, גר בתל אביב. סופר.