האם תעשיית החרם על ישראל עובדת?

היכולת לייצר חרם על היצוא הישראלי היא אפסית ואלו חדשות מצוינות. הסיבה המרכזית לכישלון ה-BDS היא שאין כמעט בכלל חברות רב-לאומיות ישראליות שמוכרות לצרכן הסופי, אותו צרכן בשוקי חו"ל שה-BDS מנסים להשפיע עליו להחרים את ישראל. ברגע שחברות ישראליות מוכרות רכיבים שהם רק חלק קטן משרשרת הייצור או מוכרות תוכנות המוטמעות עמוק, וכאשר כמעט כל החברות הישראליות מוכרות בתצורת OEM או בתצורת White Label, היכולת של המחרימים לגרום נזק היא אפסית. ה-BDS גם לא הצליח להשפיע על העולם העיסקי הבינלאומי, כי זהו עולם ציני לחלוטין. כל מה שמעניין אותו זה איכות ומחיר. וטוב שכך. וחרם תרבותי על ישראל? גם נכשל כישלון חרוץ.

בישראל העיתונות הכלכלית מתמחה במה שאני מכנה "תעשיית ההפחדות". היא עוסקת בהמון סיכונים כלכליים מדומים שהמציאה וניפחה. האינטרנט לא שוכח כלום וקפיצה אחורה לכותרות כלכליות שונות החוזות לנו שחורות, מראה עד כמה הכותבים טעו. אך מדוע בעצם שנהיה מוטרדים, הרי מדובר בסיכונים מדומים?

"תעשיית ההפחדות" הזו היא סיכון בפני עצמו, כי זו יוצרת הטייה לא נכונה בקבלת החלטות של הנהלות של חברות ושל ראשי המשק, עד כדי יצירת סיכון אמיתי. הפחדים המדומים עלולים לגרום להקטנת ההשקעות הריאליות ואלו בתורן תפגענה כלכלית במשק ואז בטעות הנבואה השגויה – תתגשם.

תמיד אני אומר לעצמי איזה מזל שהמשקיעים הזרים לא קוראים עברית. הם משקיעים כאן בהיקפים עצומים עוד מתחילת המאה ובעצם לא הבינו במהלך השנים כמה המצב בישראל קשה... אילו השכילו להבין מה כותבים הפרשנים הכלכליים "החכמים" שלנו שתמיד צופים רע, לא היו מעיזים הרי להתקרב לפה. או שבעצם אולי הפרשנים הם אלו שלא מבינים מהחיים שלהם?

BDS - המפלצת שלא הייתה
המסע שלי בעקבות תעשיית ההפחדות בישראל החל עם הפרסומים בנוגע ל-BDS והנזק האדיר שהחרמות שלו גורמות למשק הישראלי. בדיעבד ברור שנבואות הזעם האלו שהתחילו עוד בשנת 2005, הצליחו לרומם ארגון קיקיוני, ה-BDS, לרמה של מפלצת – שהעיתונות הישראלית יצרה במו ידיה. היו באותה עת שהכבירו מילים וטענו שה-BDS זה לא פחות מסכנה לעצם קיומנו. מכיוון שהסיכון הזה היה מטריד ביותר, בדגש על ניהול הסיכונים הפיננסיים של החברות אותן ליוותה חיסונים פיננסים, התעורר מבחינתנו הצורך לבחון את הנושא לעומק.

כדי לאמוד את רמת האיום, דבר ראשון שעשיתי היה להתחזות. ביקשתי שיבנו לי פרופיל אינטרנטי של בחור אוסטרלי, בשנות ה-20 לחייו שגר במלבורן. עם הפרופיל המזויף פניתי ל-BDS, ציינתי שאני אוהד שלהם ודוגל במטרותיהם ומה אני, כמישהו מאוסטרליה, יכול לעשות כדי לעזור למטרה. די מהר קיבלתי מהם סוג של "מתכון" איך לפגוע כלכלית בישראל. והנה הפתעה. לאחר שבחנתי בעיון את אותו מתכון – פרצתי בצחוק. הם העבירו לי רשימה של מאות רבות של חברות בינלאומיות שקשורות לישראל באופן ישיר או עקיף, אותן יש להחרים ולא לקנות את מוצריהן. אם אכן מישהו היה באופן אדוק נשמע לרשימה הזו, הוא לא היה מסוגל לקנות למעשה כמעט דבר. וודאי לא מוצרי אלקטרוניקה ומוצרים טכנולוגיים, אך גם לא מוצרי צריכה בסיסיים, כי כמעט כל החברות ברשימה היו חברות זרות בעלות פרישה גלובלית. הן היו ברשימה כי הן מכרו לישראל או היו קשורות באופן כזה או אחר לחברות ישראליות. הרשימה היתה לא מעשית באופן מגוחך להפליא.

איך אומדים בכלל חרם כלכלי?
בכל זאת כותרות העיתונים הכריזו על חברות שנפגעו. לכן הכנו בחיסונים פיננסים "מתכון" משלנו איך להתחמק מה-BDS, על סמך מה שלמדתי. מכיוון שראיתי בזה חשיבות רבה, ביקשתי שיפיצו את ה"מתכון" הזה גם למי שאינו מלקוחותינו.

מעבר לכך ניסינו לאמוד את ממדי הנזק. למיטב ידיעתי היינו הגוף היחיד בארץ שעשה ניסיון כזה. לצורך כך הפעלתי אז את מנהלי הסיכונים, שכל אחד מהם מלווה עשרות מהחברות הגדולות במשק, סה"כ מאות חברות שמהוות כ-45% מהתוצר העיסקי של ישראל. התמקדנו בחברות יצוא וביקשתי לשאול את הנהלות הכספים שלהן שתי שאלות: האם החברה שלהם נפגעה מחרם כלשהו של ה-BDS ומה היתה מידת הנזק הכספי? התוצאות הצטברו ובחנו את הסוגייה במשך שמונה שנים רצופות מ-2010 עד 2017 וב-2018 פרסמנו אותן. להפתעתנו התברר ש-99% מהחברות בכלל לא נתקלו אי פעם בחרם וגם הבודדות שנתקלו, השפעת ה-BDS עליהן היתה זעומה. שיעור החברות שהרגישו פגיעה כלשהי מה-BDS היה 0.75% בלבד. לפי חישובים שערכנו שיעור הפגיעה המצטבר למשק הישראלי מאז שנת 2010 עמד ב-2018 על 0.004% בלבד.

מדוע ה-BDS נכשל?
אתחיל ואומר למי שחושש מהאמירה הזו ומהמידע שציינתי, פן יגיע ל-BDS (ואפילו לא צריך תרגום לאנגלית, חלקם דוברי עברית וחלקם אפילו גיס חמישי מקרבנו), שהם יודעים שהם נכשלו. והם גם יודעים שאין להם פתרון חלופי, אחרת כבר היו מפעילים אותו.

כשלונו של ה-BDS נובע מסיבה מרכזית אחת: אין כמעט בכלל חברות רב-לאומיות ישראליות שמוכרות לצרכן הסופי, אותו צרכן בשוקי חו"ל שה-BDS מנסים להשפיע עליו להחרים את ישראל. ברגע שחברות ישראליות מוכרות רכיבים שהם רק חלק קטן משרשרת הייצור או מוכרות תוכנות המוטמעות עמוק, וכאשר כמעט כל החברות הישראליות מוכרות בתצורת OEM או בתצורת White Label, היכולת של המחרימים לגרום נזק היא אפסית. ומה לגבי הסקטור העיסקי? הרי ה-BDS גם ניסה לגרום לחברות רב לאומיות זרות להחרים את היצוא הישראלי. אז זהו שכאן כבר מדובר בעולם ציני לחלוטין. שיקולים של מוסר (במקרה הזה ה"מוסר" של שונאינו) אינם משחקים אלא רק האיכות והמחיר. וטוב שכך.

בכלל, על אף שיש חברות רבות שמשדרות סוגים מסוימים של מוסר וטוענות שהן "ירוקות" או "חברתיות" או "תורמות" או "בעד הצרכנים" וכולי, זה תמיד פייק. הן עושות את זה משיקולים קרים לחלוטין, העיקר שמחיר המניה יעלה. העולם העיסקי זה טורפים ונטרפים, זה הכל. או שתנצח ותשרוד או שהמתחרים יאכלו אותך. לכן אתה עושה מה שצריך, כולל לטעון שאתה ירוק או חברתי. תחשבו למשל על כל אותן חברות אופנה בינלאומיות שמכריזות שהן "ירוקות". נו באמת. תעשיית האופנה העולמית היא מהתעשיות המזהמות ביותר על הכדור. הבנק העולמי מעריך שהן אחראיות על זיהום 20% מהמים ו-10% מהפליטות של חנקן דו חמצני (תזכרו את זה בקנייה הבאה של חולצות או מכנסיים ותצמצמו).

יתירה מזו, ה-BDS אפילו נתקל בעולם העיסקי הבינלאומי בהתנגדות עזה. מדוע? יש המון חברות רב-לאומיות שיש להן אינטרסים כבדי משקל בישראל. מעל ל-380 מהחברות הגדולות בעולם מחזיקות כאן, למשל, מרכזי פיתוח טכנולוגיים. עוד מאות מחזיקות כאן חברות בענפים שאינם הייטק. החברות האלו זקוקות למוח הישראלי שיעזור להן לנצח במלחמות ההישרדות שלהן מול מתחרים ויעזור להן למצוא את פריצת הדרך הבאה, קפיצת הדרך הבאה או במקרים של תעשיית הנשק הישראלית יעזור למדינות שלמות לנצח במלחמה אמיתית. שימו לב למשל איך פתאום הגרמנים שלא הסכימו לרכוש מישראל נשק התקפי מתחילים לחזר אחרינו. מלחמת רוסיה אוקראינה לימדה את הגרמנים שחשבו עצמם לפציפיסטים, ממה בנוי העולם האמיתי.

ומה לגבי חרם תרבותי?
ה-BDS הרי גם הטיף לפגיעה בתחום התרבותי ולא להופיע בישראל. רוג'ר ווטרס מלהקת פינק פלויד ראש וראשון למחרימים "התרבותיים" את ישראל, היה מצוטט בהרחבה בעיתונות הישראלית כל פעם שהיה מוציא איזו טינופת מהפה. הרי גם לחרם תרבותי השפעות על המשק. איך בכלל בוחנים נושא כזה באופן כמותי? הייתי צריך להיות שוב יצירתי. הושבתי כלכלן ששוטט ברחבי האינטרנט וספר את כל ההופעות של אומנים בינלאומיים שהופיעו כאן החל מ-2010. בשנת 2019 עם האירוויזיון הפסקנו את הבדיקה הזו. כבר לא היה בה צורך. חרם תרבותי על ישראל? הנה התוצאות: בין השנים 2010 ל-2018 מספר ההופעות של אמנים מהעולם קפץ מ-28 ל-184, יותר מפי שש!
 

החברה הישראלית שנהנתה מהחרם
וכעת לאחד הסיפורים ההזויים ביותר. באחד הבקרים במהלך מבצע צוק איתן ב-2014 אני קורא בכותרות האינטרנט שאחת מהחברות הלקוחות שלנו נפגעה קשות מהחרם של ה-BDS, בעקבות גדודי מפגינים שצבאו על חנויותיה בכמה ערים מרכזיות באירופה ומנעו מקונים להיכנס. היתה זו אחת החברות הישראליות הבודדות שמכרה באופן ישיר לצרכנים סופיים. בשוך הסערה הצלחתי לשוחח עם המשנה למנכל. שאלתי אותו למידת הנזק המוערך. "שום נזק" היתה תשובתו "אנחנו בכלל ברווח". ההסבר היה כזה: אחרי הסיקור הטלוויזיוני שנמשך יומיים, המפגינים קיפלו את השלטים והלכו הביתה. אז הגיעו המוני אירופאים תומכי ישראל, לא יהודים בכלל, וקנו בחנויות "דווקא" וכדי לתמוך בישראל. היקף הקניות היה הגדול בתולדות החברה. "מבחינתנו שהחרם יימשך" אמר לי אותו מנהל בסיום השיחה.

 
ד"ר אדם רויטר – יו"ר חיסונים פיננסים, יו"ר הדג'וויז, מחבר משותף של הספר "ישראל סיפור הצלחה"