איך מחשבים את האינפלציה ולמה נראה (בצדק) שהמחירים עולים יותר מאשר מגלים לנו

האינפלציה בישראל במגמת עלייה – היא הייתה 2.9% בסוף השנה שעברה, והשנה היא תהיה, כנראה, קצת מעל ה-5%. כשהאינפלציה עולה, בדרך כלל עוסקים בהשפעות על הצרכנים. פחות עוסקים בשאלה של איך מודדים בכמה עלתה האינפלציה.

בישראל, המדד העיקרי המשמש למדידת האינפלציה הוא מדד המחירים לצרכן, שנמדד על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). על פי הלמ"ס, מדד המחירים לצרכן מודד את אחוז השינוי ב"סל קבוע" של מוצרים ושירותים, שמחיריהם ניתנים למדידה סדירה. שינויים במדד מייצגים את השינוי הנדרש בהכנסה של משק בית שצורך סל הממוצע, כך שמשק הבית יוכל להמשיך לצרוך את אותו הסל גם כשהמחירים משתנים.

ההגדרה הזאת מעוררת שלוש שאלות מהותיות. הראשונה, היא איך מגדירים "סל קבוע"? סל הצריכה של צרכנים בישראל איננו קבוע – הוא משתנה מתקופה לתקופה. דוגמה אחת היא טלפונים חכמים. מי שיחפש באינטרנט ימצא שב-2006 יגלה שרוב הטלפונים שנמכרו בישראל לא אפשרו גלישה באינטרנט. ב-2007, הופיע האייפון. אז איך מודדים סל קבוע של מוצרים, אם ב-2006 הטלפון הנייד הנמכר ביותר היה של נוקיה, וב- 2008 נייד של נוקיה הפך למוצר ששמים במוזיאון?

השאלה השנייה היא איך מחליטים מהו הסל הממוצע של צרכן ישראלי. השאלה השלישית היא, מה עושים כשמחיריהם של מוצרים אינם ניתנים למדידה סדירה. זה יכול לקרות בגלל עונתיות: קל מאוד למדוד את המחיר של תותים, למשל, בדצמבר או בינואר, אבל הרבה יותר קשה למדוד את המחיר שלהם באפריל או במאי. זה יכול גם לקרות בגלל אירועים לא צפויים. הקורונה, למשל, שיבשה באופן קשה את חישוב המדד, מכיוון שמוצרים ושירותים רבים נעלמו מהמדפים.

התשובות לשתי השאלות הראשונות כרוכות זאת בזאת. כדי לקבוע מהו הסל הממוצע של משק בית ישראלי, הלמ"ס עורך כל שנתיים סקר הוצאות והכנסות. בכל סקר דוגמים כ- 8,000 משקי בית שאמורים לייצג את כל שכבות האוכלוסייה. כל משק בית שנפל במדגם צריך לענות על כמות גדולה של שאלות מפורטות לגבי ההכנסות וההוצאות שלו. על בסיס התשובות האלו, בונים בלמ"ס תמונה של ההוצאה הממוצעת של משק בית בישראל.

כך מרכיבים סל מוצרים שמייצג את ההכנסה הממוצעת של צרכן ישראלי. לכל מוצר בסל נותנים משקל, כשהמשקל נקבע לפי היחס בין ההוצאה הממוצעת על המוצר לבין סך ההוצאה על כלל המוצרים בסל. למשל, הסל שנקבע בינואר 2021 ושבו הלמ"ס משתמש כעת, מכיל מוצרים שעלו ב-2020, בממוצע, 16,169 שקל. בסל הזה, הוצאות על דיור היוו 24.734% מכלל ההוצאות, וההוצאות על ירקות ופירות היוו 3.302%.

כך שלמעשה, אין באמת "סל קבוע." הסל משתנה כל שנתיים, והשרשור של מדדים משנים שונות נעשה בשיטות סטטיסטיות. לעתים, זה עדיין לא מספיק טוב, ומוצרים שהיוו חלק מהסל בתחילת תקופת המדגם הופכים לפחות רלוונטיים בתוך פחות משנתיים. יש כל מיני רעיונות איך להתמודד עם בעיות כאלו, אבל נכון להיום, עדיין אין תשובה מוסכמת.

אחרי שקובעים את הסל, הלמ"ס שולחים בכל חודש סוקרים שבודקים את המחיר של מוצר מייצג מכל קטגוריה במספר גדול של נקודות מכירה. לאחר מכן, מוצאים את השינוי הממוצע במחירים בכל קטגוריה, מכפילים את השינוי במשקל של אותה קטגוריה, סוכמים, ומקבלים את השינוי הממוצע במדד.

אחרי שהבנו איך בונים ומחשבים את המדד, נשארת השאלה החשובה מכולן, זאת שהופכת את מדדי המחירים (ולא רק בישראל) לנושא שיכול להסעיר את המערכת הפוליטית. בגלל שמדד המחירים לצרכן מלמד על השינוי הנדרש בהכנסה כדי לשמור על רמת חיים קבועה, הוא כלי מרכזי בקבלת החלטות רבות. הממשלה מתייחסת אליו כשהיא קובעת תוכניות סיוע. בנק ישראל מתייחס אליו כשהוא קובע ריבית.

אבל מכיוון שמדובר במדד שמבוסס על ממוצע, אין אף קבוצת אוכלוסייה שמרגישה שהמדד מייצג אותה. צרכנים עם הכנסה נמוכה, היו רוצים לתת משקל גדול משמעותי למוצרי מזון בסיסיים. צרכנים עם הכנסה גבוהה, לעומת זאת, התלוננו (ועדיין מתלוננים) שמחירים של המוצרים שהם קונים עולים באופן הרבה יותר מהיר ממדד המחירים לצרכן.

מעבר לכך: מכיוון שרכישת דירה איננה הוצאה שוטפת, מחירי דירות אינם כלולים במדד, אלא רק שינויים במחירים של שכר דירה. מכיוון שמאז 2008 שכר הדירה עולה בקצב איטי משמעותית ממחירי הדירות, גם זה גורם לצרכנים רבים, בעיקר כאלו שעדיין אין בבעלותם דירה, להרגיש שהמחירים עולים יותר מהר מכפי שמדווח הלמ"ס.

הדברים האלה מביאים לכך שגם כשקצב עליות המחירים הוא נמוך כפי שהיה ב-2011, צרכנים יכולים לצאת ולהפגין נגד עליית מחירי הקוטג'. כשקצב עליות המחירים הוא כפי שקורה עכשיו, המיצוע מביא לכך שהמדד המדווח הוא סביב ה-5%, אבל מרבית הצרכנים משוכנעים שהוא הרבה יותר גבוה. זאת גם אחת הסיבות שפוליטיקאים מציעים הצעות לחוקים "שימתנו את עליות המחירים," בזמן שכלכלנים שמסתכלים על הנתונים הרשמיים טוענים שבעצם אין צורך למתן את עליות המחירים, כי הן ממילא לא עד כדי כך מהירות.

ד"ר אביחי שניר, אוניברסיטת בר-אילן