פרשת ויחי: האם ניתן לפדות שירות צבאי בכסף או בלימוד תורה?

הטיעונים לטובת צבא מקצועי עולים לאחרונה יותר ויותר לדיון ציבורי. מדובר לעניות דעתי הלא מקצועית בסיכון גדול מדי למדינתנו שמעולם לא חדלה להיות תחת איום קיומי. לאחרונה קראנו שבטיוואן מתחרטים על ביטול גיוס החובה לנוכח האיומים מסין, נדמה שמדינת ישראל נמצאת תחת איום גדול ומתמשך כמו במדינה האסיאתית, אולי אף יותר. החשש הוא שלא ימצאו מספיק אנשים שיסכימו, גם תמורת תשלום מתאים, להקדיש את חייהם לשירות צבאי. גם הטענה ״אז נשלם יותר״ לא מספיקה, שכן אולי לא יימצאו מספיק אנשים שיסכימו, גם תמורת תשלום גבוה, לשרת מספיק זמן בצבא באופן שיענה על צורכי הביטחון של המדינה. כפי שהוכח בטיוואן, וגם במלחמה האחרונה באוקראינה, להיקף כוח האדם ישנה משמעות קריטית במצבי חירום. לכל הפחות ניתן לומר שזה סיכון גבוה מדי שקשה לקחת בלב שקט במדינה שנלחמת על קיומה מול אויבים צמאי דם. 

>>>  לכל פרשות השבוע

אולם הרקע להצעה הזו היא תחושת חוסר הצדק הנובעת מכך שחלק נרחב מאזרחי מדינת ישראל לא נושא בעול ולא משתתף בנטל השירות הצבאי שהוא כעין מס נוסף שמוטל על כתפי חלק מהציבור, מס שגוזל שנים יקרות מחייהם של המשרתים. לשנים אלו יש (גם) ערך כספי מלבד סיכון החיים שנוטלים על עצמם המתגייסים, שכן יציאה מאוחרת יותר לשוק העבודה משמעותה הרבה מאד כסף. לכן, אומרים אלו התומכים בצבא מקצועי, אם לא כולם מתגייסים לא ראוי להפלות בין המחויבים לפטורים, אלא יש לאפשר למגוייסים, שיבחרו בכך, לקבל תשלום ראוי תמורת שירותם, ואת השאר לפטור משירות צבאי.

באופן כללי ניתן לחלק את אלו שאינם מתגייסים לצבא לשלוש קבוצות מרכזיות: נשים דתיות הנשמעות למרבית הפוסקים המרכזיים האוסרים על שרות צבאי לנשים, חרדים או בחורי ישיבות שמקדישים את השנים הללו ללימוד תורה וערבים שלא מתגייסים מטעמים לאומיים. רוב מוחלט של הנשים הדתיות מתנדבות להחליף את השרות הצבאי בשרות לאומי שהוא משמעותי ותורם לא פחות ובמקרים רבים אף יותר משרות צבאי. פטור משירות לטובת שירות צבאי נמצא בלב הוויכוח הציבורי, והיה הטריגר לאי היציבות הפוליטית בשנים האחרונות (עקב החלטת בג״ץ לפסול את חוק הגיוס). בעוד החרדים טוענים שלימוד התורה שלהם חשוב כמו שירות צבאי ואף יותר, חלקים גדולים מהציבור רואה בכך אפליה פסולה. הציבור השלישי שנמנע מגיוס לצבא הוא הציבור הערבי, כיון שלחימה בצבא כנגד אנשים ממוצא ערבי ממדינות אחרות עלול ליצור עבור הציבור הזה קונפליקט קיומי בלתי פתיר. יחד עם זאת תמוה ביותר, שבניגוד לבנות הדתיות או לחרדים פה אין שום חלופה שנעשית במקום הצבא, וצעיר ערבי על פי רוב ״מרוויח״ 2 או 3 שנים מבלי לתת שום דבר בתמורה כפי שעושים אזרחים אחרים. תמוה אף יותר, שבעוד הוויכוח על הפטור החרדי קורע את הציבוריות הישראלית שנים ארוכות, במקרה של גיוס ערבים כמעט שלא נשמעת בכלי התקשורת ובקרב הפובליציסטים השונים דרישה לתרומה שוות ערך כלשהי לשירות שעושים שאר אזרחי המדינה. 

זו הסיטואציה הנוכחית במדינת ישראל, אולם הדבר מעלה שאלה עקרונית. האם ניתן ״לפדות״ שירות צבאי באמצעים אחרים? החרדים טוענים שהם ״פודים״ את השרות הצבאי בלימוד תורה, והבנות הדתיות ״פודות״ שרות צבאי בשרות אחר. הטענה של צבא מקצועי דומה לבקשה ״לפדות״ שרות צבאי בעזרת כסף. נשלם יותר למי שמוכן להתגייס ובתמורה נשלם להם ממיטב כספינו ובכך נפתור את עצמנו מאותו שירות. הטיעון שהעלנו מקודם כנגד צבא מקצועי מתייחס רק לחשש הטכני שלא יהיו מספיק חיילים, אך לא מתייחס לשאלה המוסרית - האם ניתן להעריך בכסף את המוכנות לסכן חיים?

ניתן לקחת את השאלה הזו לכיוון נוסף - לא מנגנון כללי שפוטר את כולם ומשלם למתנדבים תשלום ראוי, אלא הפוך, שכולם יתגייסו חוץ ממה שיהיה מוכן לשלם כסף כדי להיפטר מהשירות הצבאי. האם נכון לאפשר לאדם שמוכן לכך לשלם כסף כדי להיפטר מהשירות הצבאי? כלומר, מלבד האפשרות לפטור על רקע דת, לאום מצב נפשי וכדו׳, תנתן אפשרות גם לפדות את השרות הצבאי תמורת כסף?

השבוע נקרא את הפרשה האחרונה בספר בראשית, פרשת ויחי, בה מסופר בין השאר על ימיו האחרונים של יעקב. בשיחתו האחרונה עם בניו הוא מברך כל אחד מהם בברכה מיוחדת המתאימה לו - ״איש אשר כברכתו ברך אותם״. חלק מהברכות בעצם אינן ברכות אלא תוכחה, מעין מסר אחרון מאב לבנו, שלא דווקא נעים לאוזן השומע, אך חשוב שישמע. כך מוכיח יעקב את ראובן על מעשה בלהה ואת שמעון ולוי על מעשה שכם. אולם מרבית הבנים, ובראשם יוסף ויהודה, זוכים לברכה חיובית.

יששכר זוכה בברכה לא שגרתית. ״חמור גרם״ מכנה אותו אביו. אולם בניגוד לשימוש הנוכחי בתואר חמור לא מדובר דווקא באמירה שלילית. להלן ברכת יששכר: 
 

הפסוקים האלו לא ברורים כל כך. המשמעות של הביטוי "חמור גרם" דווקא ניתנת להבנה בקלות - חמור היא חיה המסוגלת לשאת משאות כבדים לאורך זמן. כלומר יששכר מסוגל לעמוד בעבודה קשה ומתמשכת. אך המשך הפסוקים משקף סתירה: הוא רואה שהמנוחה היא טובה ולכן הוא מטה את שכמו לסבול ומוסר עצמו למס עובד? אם המנוחה היא טובה למה הוא מתמסר לעבודה הקשה? 

רבים מכירים את הפרוש המדרשי לפסוקים אלו, שמחבר את ברכת יששכר עם ברכת זבולון - ששוכן לחוף ימים, כלומר עוסק במסחר. על פי המדרש ליששכר וזבולון היה הסכם לפיו יששכר לומד תורה וזבולון מפרנס. הפרוש הזה מסתמך על הברכה המקבילה של משה רבינו בפרשת וזאת הברכה לשני השבטים: ״שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך״. רש״י מצטט את דברי המדרש: ״זבולון ויששכר עשו שותפות. זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא (סחורה) בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם (כלומר בני שבט יששכר) יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר (למרות שיששכר נולד קודם) שתורתו של יששכר על ידי זבולון הייתה״. 

על פי הכיוון הזה מפרש רש״י גם את הפסוקים בפרשתנו באופן דומה: ״חמור בעל עצמות נושא עול תורה. כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד... ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות, ויט שכמו לסבול עול תורה. ויהי לכל אחיו ישראל למס עובד לפסוק להם הוראות של תורה״. כלומר התנאים הטובים, הארץ הטובה שנותנת פירות, ועזרתו של זבולון כפי שמתבאר בספר דברים, מאפשרים ליששכר להקדיש את חייו ללימוד התורה.

למרות הפופלריות של הפרוש הזה בציבור הדתי, אין פה משום ראיה לכך שמי שמוכן לשאת בנטל עול התורה פטור משרות צבאי, מתשלום מיסים או מחובות ציבוריות אחרות כלשהן. מדובר פה על הסכם כלכלי פרטי שנעשה בהסכמה בו זבולון העשיר מוכן לכלכל את יששכר התלמיד החכם תמורת ״שכרו״ בעולם הבא על לימוד התורה. המקבילה של ההסכם הזה הוא תרומה של אנשים עובדים לישיבות על מנת שילמדו בהן תורה, ולא הסדר מדינתי שפוטר חלקים מהציבור מחובות כלשהן. מצד שני, גם אין פה סתירה לטענה שלימוד תורה יכול להחליף חובות. זה פשוט לא הנושא של הפסוקים והפרוש הללו. 

אולם יש פרוש אחר,  פחות מפורסם, של הפרשן בן המאה ה-12 רבי אברהם אבן עזרא. אבן עזרא ידוע בנטייתו לדבוק בפשט, ולכן הוא לא נוטה אחר הפרוש הדרשני שמביא רש"י לפיו פירוש המילה העמל הוא עמל תורה, אלא מפרש כפי פשט המילה: עמל היינו עבודה מאומצת באדמה הטובה והברוכה שקיבל שבט יששכר (אזור עמק יזרעאל). כך בלשונו של האבן עזרא:

״וירא מנוחה - כאשר ראה ארצו מרוחקת ומקום מנוחתו נעימים, נטה שכמו לסבול כל משא כאשר ישא החמור״. כלומר המנוחה היא הישיבה בארץ הברוכה, הרחוקה ממאבקים לאומיים (יששכר הוא אחד משני השבטים להם אין כלל גבול עם אומות אחרות) אך אין משמעותה שאפשר לנוח מבלי לעבוד. יששכר מזהה את הפוטנציאל הכלכלי של הנחלה אותה קיבל ונרתם במרץ לעבודת האדמה כדי להוציא אל הפועל את הברכה הפוטנציאלית הזו. 

מה פרוש המילים ״ויהי למס עובד״ לפי זה? ממשיך האבן עזרא: ״ ושב כעבד נותן מס. וזה הטעם על יששכר, שלא היו גיבורים, ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם, וכן אמר משה: ויששכר באוהלך״. והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו (למלחמה) או לגוים שלא יבואו להילחם עליהם״. 

כלומר, לפי האבן עזרא יששכר היה איש אדמה חרוץ שסלד ממלחמות ולא רצה להשתתף בהן. כדי להימנע ממלחמות נהג יששכר לשלם לאויבים - נושא שדורש דיון בפני עצמו, וגם לשלם למלך ישראל כדי לפתור את עצמו משרות צבאי. לכאורה, לפי זה, יששכר פותח את הדלת בפני העיקרון המאפשר תשלום תמורת שירות - כופר כספי תמורת פטור משרות צבאי.

יחד עם זאת, עצם העובדה שכך נהג יששכר אינה הוכחה לכך שהדבר ראוי מבחנת השקפת התורה. השאלה היא האם הפסוקים האלו מהווים ״ברכה״ של יעקב או ״תוכחה״. כפי שראינו, לא כל הברכות של יעקב היו אמירות חיוביות ביחס לשבטים, וחלקן כללו תוכחה ודרישה לשינוי. האם יעקב הסכים עם השיטות הפציפסטיות של יששכר ושבח אותן או דווקא גינה אותן? 

הפסוקים, כאמור, סתומים ולא מתווים כיון ברור. אולם ייתכן שהתשובה מתקבלת כמה דורות מאוחר יותר בספר שופטים. הפרקים הרביעי והחמישי בספר מספרים את סיפורם של דבורה הנביאה וברק בן אבינעם ומאבקם בכנענים. המאבק מתרחש באזור הגליל התחתון - הר תבור ונחל קישון - באזור נחלת שבט נפתלי, לא רחוק ממיקומו של שבט יששכר. דבורה מצווה על ברק: ״לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון״. דבורה לא מזכירה את שבט יששכר, אך כן מדריכה את ברק לקרוא לשבט זבולון שנמצא הרבה מערבה משם על שפת הים. מדוע דילגה על שבט יששכר הקרוב יותר? האם הכירה את אופיו הפציפסטי וחוסר המוכנות שלו להתגייס למאמץ צבאי? אין על כך רמז בפסוקים של פרק ד'. ברק ממלא את הוראתה של דבורה: ״ויזעק ברק את זבולון ואת נפתלי קדשה, ויעל ברגליו עשרת אלפים איש״. יששכר, שוב, אינו מוזכר, למרות שהמלחמה מתרחשת על מפתן דלתו.

לאחר הניצחון בקרב אותו הוביל ברק בהדרכת דבורה, והחותם הסופי שהטביעה יעל אשת חבר הקיני על הנצחון ברקתו של סיסרא מנהיג הכנענים, שרה דבורה את שירתה המפורסמת על הנצחון הפלאי. בתוך השירה היא מקדישה חלק נרחב ל״סגירת חשבונות״ עם השבטים שלא הופיעו ביום פקודה ולא סייעו במאבק הלאומי, ומצד שני משבחת את אלו שכן התגייסו למאמץ. כך, בין השאר, מבקרת דבורה את שבט ראובן, שנמצא לא רחוק משם מעבר לנהר הירדן: ״בפלגות ראובן גדולים חקקי לב. למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים?״ - יותר נוח לך להמשיך לרעות את הצאן בנחת כשאחיך נלחמים? שואלת המנהיגה הנערצת. גם דן חוטף ביקורת מהנביאה: ״ודן - למה יגור אניות?״ מתעסק במסחר ושותה אספרסו בחופי תל אביב מקום להתגייס למלחמה. בצד החיובי נמצאים זבולון שהתגייס מרחוק לעזרת ברק ונפתלי שבנחלתו התנהלה המלחמה: ״זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה״.

איפה נמצא יששכר ברשימה הזו? גם במקרה זה הפסוקים קצת עמומים. כך שרה דבורה בנוגע ליששכר: ״ושרי ביששכר עם דבורה, ויששכר כן ברק, בעמק שולח רגליו״. מה זה אומר שיששכר עם דבורה? וכן שהוא נמצא עם ברק? ברק היה בשדה המערכה, דבורה נותרת מאחור, אז עם מי שהה יששכר? בשדה הקרב או בעמדה אחורית? רש״י מפרש שיששכר התחלק לשניים, ״השרים״ כלומר הגדולים היו עם דבורה בסנהדרין, ושאר העם הצטרף למחלמה עם ברק. בדרך זו פרשו רוב המפרשים. לפי זה, יששכר לא נקט בדרך בה תיאר האבן עזרא, ולא פדה את השירות הצבאי בכסף או בלימוד תורה. לפי פירוש זה גם אין זכר לאופי אנטי מלחמתי של שבט יששכר כפי שהסביר האבן עזרא.

אבל המלבי"ם מפרש באופן מעט שונה, ופרושו מזכיר מעט יותר את פרוש האבן עזרא לגבי האופי רודף השלום של שבט יששכר, עם תוספת מעניינת: ״רצה לומר, עם כי השרים ביששכר ישבו בכל עת עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט... ולא ניסו אם כן מעולם ללכת במלחמה, ויששכר עם כל זה עשה כן כמו ברק וירד למלחמה כמוהו״.

כלומר, למרות הנטיות האנטי מילטריסטיות של שבט יששכר שרגיל ללמוד וללמד תורה עם דבורה, והתרחק משדה הקרב - ״ולא ניסו אם כן מעולם ללכת במלחמה״, וכפי שראינו בברכת יעקב שכך היה אופיו של יששכר מאז ומעולם, כשמגיעה שעת חרום ואיום לאומי הוא מתגבר על הנטיות הללו ולא פודה את חובתו בכסף או באופן אחר.

נראה אם כן, לפי הפירוש הזה, שלא ראוי ששירות צבאי יוחלף בכסף או באופן אחר, ואפילו שבט יששכר מתגייס בשעת חירום בגופו ממש למען האומה. 

לקריאה נוספת
>>> פרשת ויחי: על החשיבות שבצוואה ברורה