מה קורה כשבעלים של חברה משעבד נכס של החברה לטובת הלוואה אישית - ואז מוכר את החברה, אבל בדרך הוא נפטר, ומנהלי העיזבון מכריזים עליו כפושט רגל?
ליקויים בממשל התאגידי ואי-הקפדה על הפרדה ראויה בין החברה לבעל-השליטה. כך מסכם בית המשפט את הסיפור על הדירה של החברה הפרטית MASY נכסים והשקעות שהייתה בבעלותו של עו"ד יורם יוסיפוף ז"ל, שנפטר במפתיע מדום לב בשנת 2016.
הסיפור הוא כזה - לחברה שלו הייתה דירה בבעלותה. אלא שהוא לווה כספים תוך שהוא משעבד את הדירה לבנק מרכנתיל דיסקונט ולמלווה חוץ-בנקאי נוסף, כאשר כספי ההלוואות הועברו לשימושו הפרטי של יוסיפוף ולא לחברה, כאשר בפועל לבחרה לא הייתה שום פעילות מלבד הבעלות בדירה ובנכסים נוספים.
בהמשך, מכר יוסיפוף את החברה לחברה אחרת בשליטתו של דניאל אזוגי. לאחר רכישת החברה ערך אזוגי עסקת קיזוז עם החברה והוסכם שהוא יפרע את החובות של החברה למשעבדי הדירה וחובות נוספים. הוחלט שהחובות של החברה יוסבו אליו ובתמורה הדירה תעבור לבעלות בתו של אזוגי.
- כל הכותרות
אלא שלאחר פטירתו של יוסיפוף מונו לעיזבונו מנהלי עזבון בפשיטת-רגל שהגישו בקשה לפירוק החברה ומונו כמנהלים המיוחדים של החברה. הם פנו לבית המשפט במטרה לבטל את ההסכם בין אזוגי לחברה כי לטענתם החוזה נעשה "למראית-עין ונועד להבריח את נכסי החברה מנושיה".
השופטת לושי-עבודי פסקה לטובתם אבל לא בגלל הסיבה שהם טענו. השופטת קבעה שמנהלי העיזבון "לא הוכיחו כי התקיים במקרה זה חוזה נסתר, שהחוזה הגלוי נעשה רק למראית-עין וכדי להסתירו. אדרבא, החוזה הגלוי במקרה זה דן בריש גלי (אף אם באמצעות נאמן) בהעברת הנכס לבתו של אזוגי".
אז למה בכל זאת היא פסקה שהם צודקים? כיוון שעל פי לושי-עבודי "במקרה זה עסקת הקיזוז כולה - וההסכם למכירת הדירה לנאמן שניצב במרכזה - היא עסקה פסולה וכי מדובר בהסכם בלתי-חוקי שאף נוגד את תקנת הציבור, שיש לבטלו". על פי השופטת ציינה כי מדובר בשרשרת של פעולות ונקיטת עמדות משפטיות וכלכליות שאינן חוקיות ואינן תקינות, הנוגדות את הכללים הבסיסיים ביותר של ניהול חברות ואת העקרונות היסודיים של ממשל תאגידי תקין".
היא אסף אמרה שהרצף הבעייתי "החל יצירת חובות לחברה, שכלל לא היו חובות שלה ולא שירתו אותה בדרך כלשהי. הרצף הבעייתי המשיך בהחלטה של החברה להעביר את הנכס לידיו של אזוגי באמצעות עסקת הקיזוז וחתימה על ההסכם למכירת הדירה לנאמן, וזאת מבלי שמחירו של הנכס נקבע בדרך אובייקטיבית כלשהי (כגון הערכת שמאי). בהמשך מחיר הדירה לא עודכן אף שביצוע העסקה התעכב בכשנתיים ומחירי הדירות בתל-אביב עלו באופן משמעותי באותה תקופה".
לבסוף קבעה השופטת לושי-עבודי כי גם אופן ביצועו של ההסכם אינו מתקבל על הדעת. שכן, אזוגי אמנם הראה כי פרע חלק מחובות החברה ואיפשר לשחרר את השעבודים על הדירה, אך לא הראה כי פרע חובות של החברה במלוא השווי שנקבע לדירה, בפרט חובות שאזוגי טען כי פרע במזומן אך לא הביא אסמכתא לכך.
השופטת לושי-עבודי הדגישה כי החלטה זו יש לקרוא על רקע העובדה שהחברה נכנסה להליכי פירוק ויש לה נושים חיצוניים, כך שאזוגי הפך עצמו לנושה של החברה ולמעשה העדיף את החוב כלפיו על פני החוב לנושים אחרים. השופטת סיכמה ואמרה כי: "אני ערה כמובן לטענתו של אזוגי לפיה ייתכן כי במהלך השוטף הדברים היו 'מסתדרים' וממשיכים 'להתגלגל' וכי מותו של המנוח קטע למעשה את רצף 'הגלגול'.
ברם, בדומה למשחק 'כסאות מוזיקליים', בו כאשר המוזיקה פוסקת תמיד יחסר כיסא לאחד המשתתפים, כך גם כאשר מתרחש אירוע חיצוני בחיי חברה (כגון הפיכתה לחדלות-פירעון ומותו של המנוח אשר גרם לכך במקרה זה, לטענת אזוגי), 'הגלגול' נפסק, הדברים נבדקים לאחור והם צריכים לעמוד בכללים הבסיסיים של ניהול חברות, הפרדת נכסים והתחייבויות וממשל תאגידי. משנמצא באותה בדיקה לאחור כי לא כך התנהלו הדברים וכי מדובר היה בעירוב מוחלט וב'גלגול' מתמשך, הרי שבדרך כלל מי שאחראי לאותם עירוב ו'גלגול' הוא שנוטל על עצמו את הסיכון העלול להתממש והוא שיימצא, למרבה הצער, ללא כיסא כאשר המוזיקה תיפסק. אכן, בכך אין כל חידוש, ודברים אלה מתרחשים חדשות לבקרים במצבים של חדלות-פירעון, ומכאן הצורך להקפיד על כללי ממשל תאגידי נאותים ועל ההפרדות הדרושות, כך שאם המוזיקה תיפסק חלילה, הדברים יהיו סדורים תוך צמצום היקף הפגיעה".
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
