"זכות האדם לקניין היא הזכות ליהנות מנכסיו ולהתנהל עימם באופן שרירותי וללא כל התחשבות באנשים אחרים באופן נפרד מהחברה, זוהי הזכות לאנוכיות". כך כתב קארל מארקס בחיבורו "לשאלת היהודים" שפורסם בשנת 1844. במניפסט הזה הביע מרקס את סלידתו מתפקיד הרכוש הפרטי בחברה, שכן, לדעתו, האדם כיצור חברתי צריך לעבוד ולייצר בשיתוף פעולה, ולכן להיות גם שותף בבעלות על הדברים. הזכות לקניין הופכת לדעתו למכשיר לשיעבוד בו משתמשים בעלי ההון כדי לנצל את המעמדות החלשים, לכן יש להילחם בזכות הקניין עד כמה שניתן.
כ-70 שנה קודם לכן כתב אדם סמית' את הדעה ההפוכה, התומכת בזכות הקניין ורואה בו אבן פינה בהתפתחות האנושות וברווחת הכלל: "כל פרט עמל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוין לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו... באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעיתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון לקדמה". זכות הקניין אמנם נובעת מאנוכיות גם לפי סמית, אולם האנוכיות הזו היא זו שמקדמת את האנושות בצורה היעילה והטובה ביותר, ועל כן יש לשמור על זכות הקניין מכל משמר.
- כל הכותרות
ברוב העולם התרבותי והדמוקרטי הוויכוח הזה הוכרע מזמן, וזכות הקניין הוכרזה כאחד מזכויות האדם במסמכים מכוננים שונים, החל מהצהרת זכויות האדם של האספה המכוננת הלאומית בצרפת בשנת 1789 ועד "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של עצרת האומות המאוחדות בשנת 1948. גם בישראל הזכות לקניין נקבעה בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, אך הייתה מעוגנת בחוק הישראלי עוד לפני חוק היסוד הזה.
ביהדות הזכות לקניין היא אחת ממושכלות היסוד שאינן צריכות ראיה. הביטוי הברור שלה מופיע בפרשתנו בדיבר השמיני: "לא תגנוב", אמנם פרטיה מתפרשים ומתפרטים בפרשה הבאה, פרשת משפטים ובמקומות רבים נוספים בתורה ובספרות חז"ל. מסכתות שלמות עוסקות ביחסים הממוניים בין הבריות, כשהנחת היסוד היא שיש לכבד בצורה מלאה את הרכוש הפרטי של האדם. ההלכה מתייחסת לרכוש באופן רציני ודווקני, ומקפידה על קוצו של יוד בכל הנוגע לזכות של האדם על ממונו שהושג בדין, על החיוב לפצות אותו על פגיעה כלשהי בממונו, והאיסור המוחלט לפגוע בזכות הזו.
הדבר בא לידי ביטוי במשנה בפרקי אבות:
שלי שלך ושלך שלי: עם הארץ.
שלי שלך ושלך שלך" חסיד.
שלי שלי ושלך שלי" רשע.
זה שסובר שלי שלך ושלך שלי, כלומר שאין לאפשר רכוש פרטי, אלא יש לשתף את כולם ברכוש מכונה עם הארץ. עם הארץ הוא כינוי לאדם לא משכיל שכוונתיו אולי טובות, אך מעשיו אינם מביאים לברכה. כך מפרש את המשנה הרב עובדיה מברטנורא: "שרוצה בתקונה של הארץ, אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונים הראויים". הרב יום טוב ליפמן הלר בפירושו תוספות יום טוב אף מגנה בחריפות את אלו שמנסים לכפות אידיאולוגיה שיתופית שכזו: "ודווקא שהוא רוצה להנות מנכסי אחרים מדעתן, דאילו שלא מדעתן.... הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה". כלומר אותו אחד שרוצה רכוש משותף מכונה עם הארץ רק בתנאי שהוא לא מנסה לכפות את האידיאולוגיה ההרסנית הזו, כי ברגע שהוא מנסה ליישם אותה בכוח הוא הופך לרשע גמור.
זה שאומר שלי שלך ושלך שלך לעומת זאת, הוא החסיד, כלומר המעלה הגבוהה ביותר. אין הכוונה שהוא מוותר על כל רכושו. כך מבאר הרב ברטנורא חלק זה של המשנה: "מהנה את הבריות מנכסיו, והוא אינו נהנה מאחרים" - כלומר הוא, בבחירתו, מחלק מרכושו לנצרכים לכך. כך גם מסייג הרב הלר: "לא שמבזבז כל אשר לו... שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות, אלא במוותר כפי הראוי".
שלי שלי ושלך שלך היא מידה בינונית או אפילו מידת סדום. החסרון בה הוא חסרונה של מידת החסד. אדם שלא מוכן לשתף בממונו הוא יצור אנטי חברתי ואנטי מוסרי.
הרב שמשון רפאל הירש מסביר את את היחס בין מידת עם הארץ לבין המידה של החסיד, תוך כדי שהוא מדגיש את החשיבות של הקניין פרטי, דווקא ליצרת אפשרות של מציאות של חסד אמיתי:
"המידה השניה: 'שלי שלך ושלך שלי' אמורה לבטל את זכויות הפרט ברכוש, ולבסס כל הנכסים על עקרון השיתופיות. מידה זו מיוסדת גם היא על בורות מעוררת רחמים. היא עוקרת את זכות הקנין, ובכך כל אפשרות של עצמאות אמיתית, ובעת ובעונה אחת גם כל אפשרות של גמילת חסד מרצון חופשי. שכן אך אם אתן את זה מרגש חובה חופשי, שאוכל להחזיק בשבילי מצד הדין, ואין לזולת זכות לתבוע ממני, רק אז אני עושה מעשה חסד... רק במקום בו חייבים לכבד זכויות, רק בו יש מקום לדבר על חסד; זאת ועוד: אך במקום, בו אף לחסד כח מוביל, רק בו תשיג הזכות את תכליתה המבורכת. זכות היא אושיות החברה, חסד - היא השלמתה".
אם ישנה שיתופיות ברכוש אין כבר כל משמעות לחסד, שהרי אין לי את יכולת הבחירה לתת לאחר. האפשרות שמה ששלי שלי הוא, וזכות הבחירה נתונה לי, מאפשרת בסופו של דבר את קיום החסד מרצוני החופשי - שלי שלך.
אולם, לצורך כך יש לשמור, כאמור, על הזכות לקניין מכל משמר. הביטוי לקנאות של היהדות לזכות הקניין באה לידי ביטוי באופן קיצוני במסמך החוקי המפורסם ביותר בעולם שכולל את העקרונות החשובים ביותר ביהדות, שרובם גם אומצו בדתות אחרות - עשרת הדיברות. שם, בדיברה האחרונה, מסתתר לו צווי מוזר ויוצא דופן:
לא רק שאסור לך לפגוע במה שלא שייך לך, בזכות הקניין של חברך, אסור לך אפילו לחמוד זאת בלבך. זהו איסור יוצא דופן האוסר על דברים שבלב ועל תשוקות טבעיות של האדם שרואה וחומד מה שרואות עיניו. את השאלה המתבקשת על האיסור מנסח רבי אברהם אבן עזרא: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?". כלומר, מה יעשה אדם שרואה משהו והלב חומד? וכי יכול אדם לשלוט במה שהוא רוצה בעומק ליבו?
התשובה של האבן עזרא היא כן מהדהד - אדם יכול לשלוט בתשוקותיו ולבערם מליבו, אך הדבר כרוך בעבודה עמוקה על התודעה. אומר האבן עזרא שכשם שאדם לא מתאווה לאימו אפילו אם היא היפה, שהרי ברור לו כשמש בצהרי היום, והדבר מוטבע בתודעתו בצורה העמוקה ביותר, שאין שום היתכנות למערכת יחסים רומנטית איתה חלילה, הרי שבמצב תודעה כזה החמדה כלל לא מתעוררת בלב. לדבריו, כך צריך כל אדם לפתח את תודעתו ולהטמיע בליבו שזכות הקניין של חברו כל כך עוצמתית עד שלא יעלה על הדעת אפילו לחמוד בסתר הלב בדבר שאינו שלך. כך מנסח רבי עובדיה ספורנו את הרעיון הנ"ל: "יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור (כלומר, דבר בלתי אפשרי), כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל". כאשר ברור לאדם לחלוטין שדבר מסויים נמנע ממנו הוא לא חומד אותו.
ההקפדה הגדולה על איסור חמדה, אפילו בלב, נובעת מההבנה שכיבוד זכות הקניין הוא אחד האתגרים הקשים שעומד בפני האדם. דווקא בגלל התחושה שאולי זה לא הוגן ולא ראוי שלשני יהיה יותר מאשר לי. גם לי "מגיע". תחושת ה"מגיע" והתשוקה לממון עלולים להכשיר מעשים פסולים של גזל ואפילו גרוע מכך. כך מסביר הרמב"ם את הסיבה לאיסור לא תחמוד, כאיסור מקדים שלא יבוא האדם לאיסורים חמורים יותר: "התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברֵעים (כלומר,ניסה לשכנע אותם למכור), יבוא לידי גזל שנאמר (מיכה ב', ב) "וחמדו שדות וגזלו". ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול, יבוא לידי שפיכות דמים...".
הטמעאת זכות הקניין והכבוד לרכושו של הזולת באה לידי ביטוי בעשרת הדיברות ומהווה אתגר אמיתי בפני האנושות, שעוד לא השתחררה לחלוטין מרעיונות הרסניים הנובעים מכוונות טובות מדי, כמו "שלי שלך, שלך שלי".
לקריאה נוספת:
פרשת יתרו: אורח לרגע רואה כל פגע
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
4.מעניין מאוד. תודה. (ל"ת)הקורא 11/02/2023 14:56הגב לתגובה זו0 0סגור
-
3.כאחד האדםמנפגעי ההסתרות 10/02/2023 14:19הגב לתגובה זו1 0כיצד זה שאין בעשרת הדיברות הציווי הפשוט "לא תשקר" ?סגור
-
2.כתבה נכונה (ל"ת)יורי 10/02/2023 12:23הגב לתגובה זו1 0סגור
-
1.מצויןיהודי 10/02/2023 10:15הגב לתגובה זו1 1יפה מאוד!סגור
