בן 29, חזרתי לחדר כושר - 99 שקל בחודש; פעם היה לי מאמן אישי - הכי טוב, אבל 1,500 שקל בחודש
עד אתמול בבוקר, הפעם האחרונה שהייתי בחדר כושר הייתה לפני שתים עשרה שנה, כשהייתי בן שבע עשרה, ואיך ששמתי את הצ׳יפ ונכנסתי פנימה, נזכרתי למה. הריח החמצמץ של הזיעה באוויר, קולות הגניחה של גברים בני ארבעים שעומדים מול המראה ומרימים משקולות, סצנת המגבות על הכתף והאוזניות באוזניים, כולם לוקחים את עצמם ברצינות מקסימלית. כולם היו נראים לי כל כך מקומיים, יודעים בדיוק מה לעשות, מתי לשתות, מתי לנוח, כמה להרים. לכל אחד היה את הלוקר שלו ואת המגבת שלו והייתה ביניהם שפת סימנים שהם הצליחו לתקשר בה מעבר לאוזניות ולדעת כמה זמן נשאר לכל אחד על כל מתקן. בעיקרון רציתי לקום וללכת. אבל כבר שילמתי על המנוי וקניתי נעלי ספורט חדשות כדי לחייב את עצמי עוד קצת למהלך. כאילו עצם זה שקניתי נעליים במיוחד בשביל זה לא ישאיר לי ברירה אלא ללכת ולהצדיק את זה.
האמת היא שהורדתי והעליתי עשרים קילו לא פעם ולא פעמיים בחיי. זה נשמע המון, אני יודע, אבל אני מטר תשעים אז אין לי תמונות מפעירות פה כאלה שתופסות אותך לא מוכן ולא מאמין שמה שאתה רואה עכשיו היה פעם ממש אחרת, ותמיד כשאני מרזה אומרים לי: ״מה, אבל לא נראית כזה...״ אני יודע.
במשך שנים, כשהסתכלתי במראה, הייתי מתוסכל. אבל לא רק מתוסכל מאיך שאני נראה, אלא מתוסכל מהידיעה שזה לא ישתנה. שאני אפס ושזה לא מספיק מעניין אותי, וזה גנים, וחדר כושר זה הקונפסט הכי גרוע בעולם, ועזבו אותי בכלל מזה. הייתי יושב בים עם חברים ומסתכל מסביב ומקנא. מקנא בכולם.
- כל הכותרות
וניסיתי הכל. באמת. ניסיתי לארגן כדורגל עם החברים פעמיים בשבוע, ניסיתי לצאת לריצות, או לצעידות, או להליכות, ניסיתי להתחיל לשחות, ניסיתי להוריד בפחמימות, במתוקים אבל כל פעם מחדש הייתי משחרר, מוותר. כאילו, לא הייתה לי בעיה לאכזב את עצמי. ואז הבנתי שלאכזב את עצמך זה הכי קל, ושאני חייב לתפוס מאמן אישי. חייב למצוא מישהו שלא יהיה לי נעים לאכזב אותו. מישהו להתחייב אליו.
אז ישבנו בבית קפה בשכונה ודיברנו קצת על מטרות ועל איך זה הולך להיראות. הכל היה נשמע לי אחלה, חוץ מהעניין הקטן הזה שאני אשכרה צריך להיות הבן אדם שעושה את הכל.
האימון הראשון כנראה יישאר לי בראש לעוד הרבה שנים. נפגשנו בפארק, בחוץ הייתה רוח חמה של אמצע הקיץ, אני בחולצת כדורגל מימים רזים יותר, עומד להתפוצץ ממנה ונעלי מסיבות צהובות והאל היווני הזה עומד לידי ואומר לי לעשות שכיבות שמיכה ולקפוץ בחבל. אחרי שלושים ושמונה דקות הנשימה שלי הסתרבלה והרגשתי שאני עומד להקיא, קולות צפצוף יצאו לי מהגרון ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר. לאימון הבא לא התעוררתי.
אבל הוא לא זרם איתי. הוא חייג אליי שעה לפני כל אימון לבדוק שאני ער ודאג להזכיר לי לאכול תמרים ולהביא מים ואני דאגתי לשלוח לו תמונה של כל דבר שאני אוכל ויותר מזה, כל דבר שאני לא אוכל. חשבתי על זה שתמיד אומרים על מישהו חזק שיש לו ״כח רצון״, אבל זה בדיוק ההפך! זה כח כנגד הרצון! זה כח נגד הפיצה! זה כח נגד הקולה! זה כח נגד הבמבה! עשינו שלושה אימונים בשבוע והייתי יוצא לעוד ריצות. נכנסתי לזה ברמות.
ההורדה הראשונית הייתה מהירה וגדולה. עשרה קילו בחודש. היינו בטירוף. הוא הבין את הגוף שלי, הוא הבין את האישיות שלי והוא הבין את אורח החיים שלי.
באותה תקופה גרתי אצל אמא שלי ולא היו לי הוצאות מיוחדות אז לא הייתה לי שום בעיה לשלם לו מאה שמונים שקל לשיעור וכמעט שמונה חודשים אחרי שהתחלנו והורדתי שלושים ושלושה קילו והפסקתי לאכול פחמימות לגמרי, הרגשתי שאני יכול להמשיך מכאן לבד. חזרתי לתל אביב, מבסוט על החיים, ופשוט המשכתי עם התזונה ועם ההליכות. אבל עכשיו, ארבע שנים אחרי, פתאום הרגשתי שהעסק מתחיל קצת להתרופף. ניסיתי לחשוב מה אני יכול לעשות, כאילו, עכשיו כשאני גר לבד ומשלם על הכל בעצמי, זה לא נראה לי אפשרי כל כך לחזור אליו.
כי אם אני רוצה להיכנס לזה עכשיו באמת וברצינות, זה יעלה לי בערך אלף חמש מאות - אלפיים שקל בחודש. שממש אין לי. ידעתי שאין לי את הכסף לזה מצד אחד אבל מצד שני ידעתי שאין מצב שאני לא עושה כלום. אז התחלתי לברר מה האפשרויות שלי. חוגים לא עניינו אותי, ספינינג ויוגה ונינג׳ה, כלום. כנראה שהקטע הזה שהאייפון מקשיב לנו הוא אמיתי, כי פתאום התחילו לצוץ לי פרסומות לחדרי כושר ולמאמנים אישיים ודיאטות מובנות ומיליון דברים כאלה.
לצערי, האופציה הזולה ביותר הייתה חדר כושר. תשעים ותשע שקל לחודש. שזה סכום שהוא כל כך נמוך שפחדתי שזה יבוא לרעתי. כאילו, אם זה סך הכל תשעים ותשע שקל לחודש, אז גם לא כזה יהיה אכפת לי לא ללכת. אבל לא. כי מסתבר שלהתבגר זה לא רק להיות תלוי בעצמך, זה גם להתחיל לדאוג לעצמך. ולהתחיל לדאוג לעצמך אומר שאין מצב שאתה מאכזב את עצמך. איזה סיוט הולך להיות.
כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 29, גר בתל אביב. סופר
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
8.בן 29 וצריך לממן את החרדים?בת אל 11/03/2023 21:14הגב לתגובה זו1 0מישהו צריך לשלם למתועבים את הקצבאותסגור
-
כולנו נושאים על גבינו את החרדיםיותם 12/03/2023 16:30הגב לתגובה זו0 0ומכיון שאינם מוכנים ללימודי ליבה, נמשיך לממן את ילדיהם.סגור
-
איזו משועממתא 12/03/2023 01:11הגב לתגובה זו1 1פתאום קולטת שעבר כתבה כתבה והצלחת באופן גאוני ביותר לקשר אותה לחרדים, מסכנהסגור
-
איזה אשה רעה, בכל כתבה עם קשר וללא קשר, את צריכה ללכלךדורית 11/03/2023 22:56הגב לתגובה זו1 1מה קשורים החרדים לכתבה הזו? את נשמעת טיפוס של אישה קשת יום שמחפשת להאשים מישהו, והכי קל זה את החרדים. ואני מכירה אותם כי אני עובדת איתם ביום יום, והם אנשים זהב, והלוואי וכל השכנים התל אביבים שלי, היו כאלו.סגור
-
7.יש רק פתרון אחדjay jay 09/03/2023 11:59הגב לתגובה זו2 0קרוספיט. אחרי שאתה חוצה את הקווים לתוך עולם הקרוספיט - לעולם לא תוכל לחזור אחורה. זה אמנם עולה סדר גודל של 350-400 ש"ח לחודש, אבל זה שווה כל שקל. לי זה שינה את החיים, ואני מתאמן כבר קרוב לעשור אחרי שהייתי פדלאה כל חיי עד אזסגור
- טען עוד
-
6.אחלה כתיבה ! (ל"ת)אחד העם המקורי 08/03/2023 12:25הגב לתגובה זו0 1סגור
-
5.כל הכבודלרון 08/03/2023 08:53הגב לתגובה זו1 0כתיבה בגובה העיניים שוודאי מושכת הרבה קוראיםסגור
-
4.בוא תתחיל מלהפסיק עם סיגריות... (ל"ת)מייק לבנובסקי, ר''ג 06/03/2023 23:01הגב לתגובה זו5 0סגור
-
3.בעבר הייתי בחדרי כושר היום עושה כושר בחינם עם יוטיובנופר 05/03/2023 06:22הגב לתגובה זו5 3יש הרבה סרטונים בעברית ובאנגלית שנותנים עד 10 דקות סרטונים בכל רמות הכושר האפשריות.סגור
-
2.תדאג לחיים רוחניים ולא רק לפיתוח שרירים שבסוף נתלע... (ל"ת)אורין 05/03/2023 05:19הגב לתגובה זו3 0סגור
-
1.אתה כותב נהדר ! (ל"ת)ניר 05/03/2023 03:50הגב לתגובה זו2 2סגור
