למה אני תומכת ברפורמה המשפטית (למרות עיוותיה) - אין לזה שום קשר לימין הפוליטי

1. טור אישי - למה אני תומכת ברפורמה הנוכחית (למרות עיוותיה)? כצעד ראשון וקריטי שמתחיל את הריפוי מהראש, מבית המשפט העליון, אחר כך, בתקווה, יבוא שינוי יסודי בפרקליטות והמשטרה. לא, אין לזה שום קשר לימין הפוליטי (אני מבית עיראקי של מי שהיו חברי התנועה הקומוניסטית, חניכת השומר הצעיר) שום קשר לליכוד (שמאז עלה ב-1977 פחד להזיז את הגבינה שהתעבתה במקום שהתקבעה), בטח לא לנתניהו (שהתבטל בפני מערכת המשפט משך 13 שנותיו בראשות ממשלה, עד שחטף ממנה והבין מאיפה נותן הדג את מימיו).   כן, יש לזה קשר ישיר והדוק לשוויון בפני החוק, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, זכויות אזרח – ללא אפליה בגין הון, דת, צבע, מין, מקום מגורים ונגישות לשלטונות. יש לזה קשר ישיר ומתמשך לעשרות שנים של איסוף, מעקב וכתיבה עיתונאית על מעללי מערכות האכיפה. בתי משפט, פרקליטות ומשטרה.   לא, בהחלט לא בעד רוב של פוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, ממש לא אבל הרבה יותר נגד השליטה המתמשכת והמעוותת בחיינו של בחירת שופטי עליון שנצמדים לעורכי דין ולפעמים לפוליטיקאים מהקואליציה והאופוזיציה שמפחדים או מוחזקים בגרון. בתי המשפט מלאים בחירות של שופטים. שופטים בוחרים שופטים, שופטים בוחרים לפי ה-DNA שהם רוצים, אבל שופטים לא בוחרים לפי ה-DNA שהמדינה צריכה. שופטים מחליטים ורושמים פסקי דין לפי ה-DNA שלהם. זה ידוע וברור, כל אדם מיגיע עם אג'נדה. אין דבר כזה בלי אג'נדה, אף אחד הוא לא דף חלק. לכן, צריך שבכיתת השופטים יהיו סוגים שונים של "דפים", סוגים שונים של DNA, לא אנשים עם אותה החשיבה, אותו ה-DNA, אותה הקליקה.   

שנים רבות מדברים פה על הכרח ברפורמה משפטית, אבל שר שהעז להתחיל בשינוי – מיד נפתחה נגדו חקירה פלילית שסתמה את פיו ובלמה את פעילותו. התוצאה היא שמציאות החיים המשפטית של ישראלים, שאינם בני מגזרים מיוחסים, שמקבלים הטבה והעדפה גם על ידי אנשי המשפט, הדין וה"צדק" - קשה ומתסכלת.   הנה כמה דוגמאות הרשעות. הלמ"ס, מפברואר השנה. (פסקי דין מ-2020): 89.2% הרשעות (במקומות הראשונים בעולם המערבי) עוד נתון: 94.1% מהמורשעים הם מתחתית אשכולות חברתיים-כלכליים, עשירונים 1-2. לעניים, מסתבר, ואין סיכוי להוכיח זכאות.   עסקאות טיעון. הפרקליטות בסוף 2019: "רק" 82% הסדרי טיעון. בדיקות אחרות הראו על למעלה מ-90%. בכל מקרה, גם זה מהגבוהים בעולם. לאזרח רגיל אין ברירה אלא לחתום גם על עבירות שלא ביצע. בגלל העלות הכבדה וארוכת השנים של ההגנה, בגלל התיק הפלילי הפתוח שבגללו לא ניתנת "תעודת יושר", כי אין פרנסה, יש הרס משפחות ובידוד חברתי.   מעצרי שווא. ב-1996, לאחר שנים של שימוש יתר במעצרי שווא נחקק חוק המעצרים. התוצאה מאז: דוח המבקר מראה כי מספר המעצרים רק תפח. מ-37,000 ב-1995 ל-61,000 ב-2015 (הרבה מעבר לגידול האוכלוסיה). בשנים האחרונות דיווחה המשטרה על ירידה במעצרים ל-53,000 ב-18'. אלא שדוח מבקר המדינה ממש באחרונה מצא שהמשטרה לא כללה בדיווחיה עשרות אלפי מעצרים שנמצאה להם הגדרה אחרת.   ד"ר יואב ספיר היה הסניגור הציבורי הראשי, במשרד המשפטים, עד לפני כשנה. בדוחות השנתיים ובראיונות חזר ודיבר על מעצרי השווא. "אני לא מבין למה המשטרה צריכה לעצור קופאית בסופרמרקט שחשודה בכך שמכרה אלכוהול לקטין, או למה לה לעצור חסר בית שמקבץ נדבות בצומת, היא הרי יכולה לחקור גם ללא מעצר. ריבוי המעצרים בישראל הוא שערורייתי ואי אפשר להשלים איתו. ברירת המחדל של המשטרה היא מעצר – זה לא מוצדק וזה מנוגד לחוק" ( דהמרקר 2014).   הודאות שווא והרשעות שווא. לתודעת הציבור זה מטפטף מדי פעם. אבל שלטונות המשפט והעדר דיווחי תקשורת, מרדימים את העניין והמערכת הפוליטית מטעמיה היא (פחד?) בוחרת להסיט מבט. החשיפה המוכרת הראשונה היתה ב"פרשת מעצ" (ראוי לקרוא ולצפות שוב בסרט הדוקומנטרי "הכנופייה שלא היתה" מ-2009).   בקיצור רב: בקיץ 1978 נעצרו כמה צעירים משכונת התקווה, שהוגדרו 'אנרכיסטים מסוכנים' וזכו, על ידי חוקרי המשטרה והעיתונות דאז, לתואר "מועצת עבריינים צעירים". כתב האישום כלל האשמה בביצוע פשעים כבדים, רבים וקשים כולל הצתות אפילו תכנון רצח. בבית המשפט נתנו החוקרים, המוכרים והמקושרים הופעה בטוחה, והפרקליטה, המוכרת והמרשימה דאז, נתנה נאומים חוצבי להבות.   הצעירים הורשעו על סמך הודאות שנגבו מהם. שלושה שופטים – מהמכובדים, המוכרים והחשובים אז ובמיוחד אחרי (מפאת הזמן שעבר לא נכתוב שמות) דחו בבוז ושאט נפש את הטענות שההודאות הוצאו בעינויים, התעללויות ואלימות קשה של בכירי החוקרים (גם הם מוכרים ולימים עלו בדרגות וקיבלו כבוד והדר), ומצאו אותם אשמים. הם נשפטו למאסרים של שנים, בכללם מאסר של עשר שנים למי שהוגדר בכיר.   14 שנים אחרי, כשכל האסירים כבר שוחררו. התייצב אחד החוקרים, הזוטרים בעת החקירה, בערוץ 1 והעיד-הודה שהעדויות זוייפו, שלבית המשפט הוצגו עדויות שקריות, שאכן היה שימוש באלימות קשה, שהצעירים הוכו, עונו, הושפלו והתבזו, שנעשה שימוש ב"שיטות של השב"כ". היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט על משפט חוזר אבל אז התחילו לדבר על מסמכים שנעלמו, על התיישנות, על חקירה במח"ש ועוד מיני תירוצים שכאלה.   אחרי זמן ביטל בית המשפט את ההרשעות, אחרי עוד כמה שנים, עם עורך דין שהתגייס לעזרתם, הם קיבלו איזשהו פיצוי כספי מהמדינה.   האירוע הזה שהצטרף לעוד כמה אירועים בעייתיים (הוצאה באלימות של הודאות כוזבות) בעת ההיא והביא, ב-1993, להקמת וועדת חקירה בראשות שופט העליון בדימוס דאז אליעזר גולדברג (לימים מבקר המדינה). אחת המסקנות היתה: יש בעייתיות רבה בהעדר נוכחות עורך דין בחקירה כבר בשלביה המוקדמים. בין המלצות הועדה: נוכחות עורך דין לבקשת הנחקר, במעמד משקיף, ללא זכות התערבות. ההתנגדות להמלצה ולדוח, מהמשטרה והפרקליטות, היתה שקטה אך נמרצת. הדוח והעניין נקבר עמוק.   משפטים חוזרים. מיעוט מבזה וחריג בעולם המערבי של משפטים חוזרים. המערכת המשפטית כאן מתנגדת להכיר באפשרות שטעתה. המשפט החוזר של רומן זדורוב, פסק הדין יתפרסם בשבוע הבא, הוא ה-34 במספר - מאז קום המדינה. כלומר ממוצע של אחד בשנתיים. (כדאי לקרוא מאמרים מקליניקת החפות באוניברסיטה העברית).   התמשכות הליכים. הצעות חוק חוזרות ונשנות להגבלת משך חקירה וקצובת שנים בהן ניתן להחזיק בתיק חקירה ולא לסגור אותו ולשחרר את האיש – לא התקדמו לכלל מעשה.   נוכחות עורך דין בחקירה. איך זה שבמדינות המערב הדמוקרטיות יכול נחקר להפסיק לדבר עד שיגיע לחדר החקירות עורך דין מטעמו – וכאן לא?. הצעות חוק בכנסת חזרו ובאו, בעיקר מחכי"ם ומפלגות זכויות אזרח. ביניהם הצעת חוק מ-2015 של מי שהיתה יו"ר מרצ זהבה גלאון, ח"כ דאז מיקי רוזנטל ונחמן שי מהמחנה הציוני. אבל גם זה נבלם. בחלקו לא קודם על ידי המציעים עצמם (מעניין למה).   ב-2018 יזמה שרת המשפטים דאז איילת שקד הצעת חוק ממשלתית לחובת נוכחות עו"ד בחקירה. כנדרש, היא פנתה ל"וועדה המייעצת לסדר דין פלילי וראייתי" לבחון את הצעת החוק. אלא, שבראש הוועדה האמורה לאשר, לבטל ולהכין את מרבית הצעות החוק בעניין סדר הדין הפלילי ודיני הראיות, הרי עומד/ת שופט/ת עליון בדימוס, בדרך כלל מי שיצא מהתביעה הכללית. במקרה של שקד, היתה זו עדנה ארבל, שהיתה פרקליטת המדינה ושופטת בעליון. איכשהו הרעיון והדיון בו נסחב, נגרר (כנהוג בהצעות שהמערכת לא תומכת בהן) עד ששקד נעלמה מהאופק.   האזנות סתר. ב-2020 הוגשו 3,692 בקשות להאזנת סתר – 26 נדחו. שנה אחרי הוגשו 65,000 בקשות לצווי חיפוש כולל מחשבים וטלפונים ניידים –97.5% אושרו.   כך הגענו לפרשת הרוגלות. הפגסוס. יום שני השבוע. וועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת. דיון בדוח "וועדת מררי" על השימוש הלא חוקי שעושה המשטרה- פרקליטות בכלי סייבר התקפיים. מעבר לחמקמקות, חלקלקות ומריחת המילים המביכה מאוד של אנשי משרד המשפטים והמשטרה (ראו פרוטוקול הדיון באתר הוועדה), הסתברו הדברים הבאים: כבר נעשו למעלה מ 1,000 נסיונות הדבקה ברוגלות, לא יודעים לומר כמה כשלו (כנראה מעט מאוד מאוד אם בכלל), בממוצע מעל 160 ניסיונות הדבקה בשנה, בוצעו האזנות סתר ללא צו שיפוטי וצווי האזנה (שאינם מתייחסים לרוגלות). נמצא שחומרים שנשאבו ממחשבים וטלפונים ניידים, נשמרו, והם עדיין שמורים באיזשהו מקום, (לצורך מה?). מדובר גם בחומרים פרטיים, אישיים משפחתיים, של כאלה שאפילו לא היו חשודים ואינם קשורים לחקירה. עוד עלה בדיון: הליכי רכישת הפגסוס ודומיו החלה לפני עשר שנים.   משקרים לבית המשפט. כאשר פנו לבקש צווי האזנה, ולמעשה התקינו רוגלת ריגול לטלפון הנייד של רעיית אחד מנאשמי משפט הצוללות, והפכו את האשה לרמקול נייד ומצלמה תמידית - סיפרו בשקט לשופטת שמדובר בחשד לפעילות פורנוגרפית של ילדים. כאשר ההגנה חשפה את המסמכים - טענו המשטרה הפרקליטות שזה קרה "בשגגה מצערת".   האם הרפורמה הנוכחית תתקן את כל זה? לא. בהחלט לא. אבל צריך להתחיל מהראש כדי שבעוד כמה שנים אולי נתחיל לתקן משהו.   2. בקשת הסיוע של ההיי טק. בעוד בכירי הטכנולוגיה העילית מגדפים את ישראל בעולם ומחריפים את המחאה כאן, שלחו בתחילת השבוע נשיא התאחדות התעשיינים רון תומר ויו"ר איגוד ההייטק בהתאחדות מריאן כהן, מסמך לבצלאל סמוטריץ'. ניר ברקת ופרופ' אמיר ירון, מכותבים לו חברי הצוות הייעודי שהוקם לעניין השפעת קריסת SVB.   ההצעה מתייחסת לבחינת סיוע מידי עבור חברות ישראליות "הרשומות ומשלמות מס בישראל" או ש"עיקר הקניין הרוחני שלהן רשום בישראל". תומר וכהן נשלחו להציע את המנגנון הבא: "הנפקה מיידית של אג"ח מדינה לציבור שיהיה צמוד דולר בריבית יחסית גבוהה – מעל הריבית הממשלתית בארה"ב (ועדיין נמוכה מהריבית שהחברות יכולות לגייס בהם כסף מהבנקים בעולם – ככל שגיוס זה בכלל אפשרי עבורן כעת) ויעניק ערבות מדינה של לפחות 80% מסכום הקרן.

האג"ח תשמש לסיוע ביניים עבור החברות בגובה של מספר חודשי שכר עבודה או מנגנון הוגן אחר כאשר על המדינה להחליט אם מימון הריבית לסיוע יעשה כולו על ידה או יתחלק בין החברות למדינה". ההייטק מבקש סיוע מהמדינה כאשר קברניטיו  מגדפים את ישראל בעולם ומחריפים את המחאה כאן.