ויקהל פקודי - איך מנהלים כסף ציבורי וכספי תרומות?

בשנת 2021 ההכנסות של ארגונים ללא מטרות רווח בישראל היו מעל 114 מיליארד שקל, כך על פי משרד המשפטים. רק לסבר את האוזן, תקציב המדינה כולו היה כ-440 מיליארד שקל וקצבאות הביטוח הלאומי עמדו על 65 מיליארד שקל. חלק מההכנסות מגיעות מתמיכות ממשלתיות או מהכנסות שהעמותות מייצרות מפעילות, אבל חלק לא מבוטל מגיע מתרומות. כלומר אזרחי ישראל (וגם כמה אנשים טובים מחו"ל) תרמו למטרות שונות הקרובות לליבם עשרות מיליארדי שקלים בשנת 2021. ישראלים אוהבים לתרום ועושים זאת ברוחב יד ומכל הלב. בגמרא נאמר ביחס לעם ישראל: "שלושה סימנים יש באומה זו – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים". לפחות בנושא הגומלי חסדים העם היושב בציון מצדיק את המוניטין.   יחד עם זאת, מומלץ לבדוק היטב אם הכסף אכן מגיע ליעדו, כלומר לאנשים שבאמת זקוקים לכך. כך לדוגמה האגודה למען החייל שמגייסת עשרות מיליוני שקלים מדי שנה מתורמים נדיבים בארץ ובעולם הוציאה "הוצאות שכר" של קרוב ל-82 מיליון שקל בשנת 2021. באגודה לזכויות האזרח, מתוך תקציב של 9.5 מיליון שקל, 5.2 מיליון הגיעו להוצאות שכר לפעילות ו-1.29 מיליון נוספים הגיעו ל"הוצאות שכר ונלוות".   חלק לא מבוטל מהשכר הזה מגיע למנכ"לים ובעלי תפקידים בכירים. מנכל עמותת "אל עיר דוד" העוסקת בפעילות במתחם עיר דוד שבסילואן וגאולת קרקעות בירושלים הרוויח בשנת 2020 כ-580 אלף שקל, מנהל יחסי הציבור בחו"ל של העמותה הרוויח 513 אלף ועוד שני בעלי תפקידים הרוויחו מעל 400 אלף שקל, כספים. באגודה למלחמה בסרטן הסתפק המנכ"ל בשכר שנתי של קרוב ל-400 אלף שקל. שני המנכ"לים של האגודה למען החייל הרוויח בשנת 2021 628 אלף שקל ו-593 אלף שקל (למה צריך שני מנכ"לים?). שכר שנתי במאות אלפי שקלים אינו בלתי שכיח בתעשיית החסד.   העמותות האלו לפחות שקופות יחסית והציבור מודע פחות או יותר לפעילותן, ויכול גם להיות מודע להוצאותיהן, במידה שירצה בכך. ב"תעשיית החסד" שפחות מפוקחת לעומת זאת המצב גרוע בהרבה. לעיתים אחוזים בודדים בלבד מגיעים באמת לנזקקים, ולא מעט אנשים מתעשרים בדרך.   גרוע יותר, כמובן, הוא מצב של מעילה בכספי צדקה. בשנת 2014 הורשע בניו יורק ויליאם רפפוגל שהיה מנהל ארגון צדקה יהודי בגניבה של יותר ממיליון דולר מהארגון באמצעות תרמית ביטוח, בה נגנבו על ידי כל השותפים בהונאה יותר מ-9 מיליון דולר.   זהו כסף קטן לעומת ההונאה של שתי קרנות לסיוע לחולי סרטן בארצות הברית. במשך 4 שנים שלמו המנהלים לעצמם 65 מיליון דולר במשכורות, 86% מכספי התרומות שהגיעו לכדי 75 מיליון דולר. לדברי התובע, לידי חולי הסרטן הגיעו כ-2.5% מכספי התרומות לאחר ששולמו גם משכורותיהם של המגייסים ושאר ההוצאות של הארגון. הדוגמאות האלו מראות שלמרבה הצער לא תמיד כספי תרומות מגיעים ליעדם.   אין הכוונה חלילה להוציא לעז על כלל העוסקים בחסד, שרבים מהם עושים זאת בכלל בהתנדבות או תמורת שכר ראוי ומקריבים מעל ומעבר לטובת הנזקקים, אך בהחלט יש צורך לוודא היטב לאן מגיע כספיכם ושהוא אכן משרת את המטרות לשמם הקדשתם אותו.   בשבועות האחרונים אנחנו קוראים בפרשות השבוע על פרויקט ההתנדבות הראשון בתולדות האומה – הפרויקט לבניית המשכן. בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות, האחרונות בספר שמות שמשלימות את נושא המשכן - ויקהל ופקודי.   מהיכן הגיע הכסף לבניית המשכן? חלק מהמימון הגיע ממעין מס חובה – מחצית השקל – שהיה כל אדם מחויב לתת. השאר, הרוב הגדול, הגיע מתרומות, כפי שקראנו בפרשת תרומה: "וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". רשימת התרומות הייתה ארוכה: "זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת  שני ושש ועיזים ועורות אילים מאודמים ועצי שיטים, שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים אבני שהם ואבני מילואים לאפד ולחשן".   הפרויקט הלאומי הזה הוא דוגמה ומופת להתגייסות לאומית, רוח התנדבות, נדיבות, שיתוף פעולה ונחישות. הוא גם יכול ללמד אותנו דבר או שניים על ניהול כספים ציבורי בכלל וכספי תרומות בפרט. נצביע על שניים מהמסרים החשובים העולים מהפרשות אותן נקרא השבוע.   בפרשה הראשונה, פרשת ויקהל מתואר הביצוע של ההוראות שפורטו בפרשת תרומה. בין השאר מתואר גם איסוף התרומות:

וכך הולכת התורה ומפרטת את כל החומרים והחפצים שתרמו וכן גם את ההתנדבות לעבודה: "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העיזים...". גם נשיאי השבטים התנדבו: "והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן", לסיכום: "כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא לכל המלאכה אשר צווה ה' לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה לה'".   אם תשאל מנהל עמותה כלשהי האם הוא זקוק לעוד תרומות, התשובה שתקבל תהיה ברורה מאליה – בוודאי, אנחנו זקוקים לעוד. במקרה שבו אין צרכים מידיים, יעדיף מנהל העמותה לשמור את הכסף להמשך או להרחיב את הפעילות לפרויקטים נוספים. בדרך כלל לא מצליחים לגייס מספיק ותמיד יש צורך בעוד. אבל במלאכת המשכן קרה דבר מופלא – העם הביא הרבה יותר ממה שהיה צריך לצורך הבנייה. מנהל רגיל היה ממשיך לנצל את רוח ההתנדבות וצובר רכוש ליום סגריר, אולי להמשך פעילות המשכן בשנים שיבואו, אולי לצורך בניית סט נוסף של כלים למקרה הצורך. תמיד ניתן למצוא שימוש לכסף. אבל כאן קרה דבר שונה:   אנשי המלאכה מודיעים למשה שאין צורך בתרומות נוספות. משה לא מהסס: משה בעצם מבקש: מספיק עם התרומות. אין עוד צורך בכך. לא מכינים רזרבה ולא צוברים ליתר בטחון. עדיף שהכסף ישאר בידי הציבור. כך מפרש בספר ברכת אשר על התורה את הפסוק:  הפרשה השניה, פרשת פקודי, מתחילה עם דין וחשבון מפורט על התרומות והשימוש שנעשה בהם. המדרש מסביר שהפירוט הזה מגיע על רקע חוסר אמון בניהול התרומות. כך נכתב במדרש:  כלומר, הפסוק מעיד על כך שמשה נאמן על ה', ואם הקדוש ברוך הוא בעצמו מאמין למשה, ודאי שהוא אינו גנב חלילה והכל נוהל ביושר ובהגינות, מדוע, אם כן, צריך משה לתת דין וחשבון? עונה המדרש על התמיהה הזו: כלומר, בעלי לשונות ארוכות מתלחששים על משה. אומרים שהוא מעל ולקח לעצמו מכספי התרומות. למרות שמשה ודאי אינו גנב, ויש בידו את הכוח, שהרי ה' לצידו, ואותם אנשים שמדברים עליו רעה לא יכולים לעשות לו כלום, בכל זאת חשוב למשה להיות נקי בעיני העם, לקדם שקיפות וניקיון כפים שלא רק יעשה אלא גם יראה. העיקרון של נקיון הכפיים, והצורך בשקיפות ובאופן פעולה שלא יעורר חשד שנעשים מעשים לא כשרים בכסף ציבורי, ובמיוחד בכספי תרומות, בא לידי ביטוי גם בהלכה. כך פוסק השולחן ערוך ביחס לגבאי הצדקה שהיו הולכים וגובים כסף עבור העניים:    הפסוק המצוטט בהלכה "והייתם נקיים מה' ומישראל" מדגיש את הנקודה שהבאנו לעיל. "נקי מה'" משמעותו שהאדם ישר. אם ה' יודע שאתה נקי, וודאי שאתה נקי, שהרי האל יודע את האמת. בכל זאת זה לא מספיק. יש צורך להיות נקי גם מישראל, כלומר מהציבור. לא מספיק יושר, צריך גם שקיפות.   שני המסרים הללו מלמדים אותנו שניהול כסף ציבורי וניהול כספי תרומות הוא עבודה מלאת אחריות. כדי להבין שיש מקום להגיד די, אין צורך יותר בתרומות יש לרכוש יראת כבוד לכסף ציבורי. פרויקטים הנבנים מתרומות לא צריכים להיות מנקרי עניים ומוגזמים, ואין צורך לבקש יותר מדי. כמו כן, יש לנהוג ביושר ובשקיפות לפרסם דין וחשבון ולנהוג בצניעות. לארגון שמתנהל בדרך כזו, ראוי לתרום בשמחה.