אחת ממושכלות היסוד עליה בנוי מדע הכלכלה הוא ש"אנשים מגיבים לתמריצים", אם כי לא פעם התמריצים האלו מביאים לתוצאות מאד לא צפויות. כך מראה מחקר מפורסם בתחום הכלכלה ההתנהגותית שבוצע דווקא בארץ הקודש בעיר חיפה. פרופסור אורי גניזי מאוניברסיטת סן דייגו ופרופסור אלדו רוסטיצ'יני מאוניברסיטת מינוסטה בדקו את השפעתו של קנס שהוטל על הורים שאיחרו לקחת את ילדיהם מהגן. בחלק מהגנים הוטל על כל הורה כזה קנס בגובה עשרה שקלים, בגנים אחרים לא הוטל הקנס. התוצאה המפתיעה של המחקר הראתה שבגנים שבהם הוטל הקנס גדל באופן משמעותי מספר האיחורים.
התוצאה לה היינו מצפים היא שאם להשאיר את הילד בגן זמן נוסף יעלה כסף ולקחת אותו בזמן לא עולה כסף, הרי שפחות אנשים יאחרו לקחת את הילדים, שכן יש להם תמריץ שלילי לכך. ייתכן, שאם התמריץ לא מאד משמעותי אולי נצפה לא לראות שום השפעה. אך מדוע ההשפעה היא דווקא שלילית ויותר אנשים מאחרים?
הסיבה לכך היא שמלבד התמריץ הכספי יש תמריצים נוספים, שלפעמים חזקים יותר מכסף. מדוע אנשים משתדלים שלא לאחר לקחת את הילדים מהגן? השארת הילדים מעבר לשעה היעודה גורמת לכך שהגננות נאלצות להישאר על חשבון זמנן הפרטי עם הילדים (המתישות גם כך). אנשים בעלי אתיקה בסיסית (כנראה רוב האנשים) ירגישו שיש בכך חוסר צדק וישתדלו להגיע בזמן גם ללא קנס. אחרים ירגישו מאד לא נעים אל מול פניה הזועפות והעייפות של הגננת המסכנה ויחושו בושה. כאשר מוטל קנס, האתיקה והבושה נעלמים, שכן ההורה משלם על העיכוב, כך שהוא מרגיש שזה בסדר לאחר. הכסף קנה את הבושה והאתיקה. האם קנס של 100 שקל או 1000 שקל היה יעיל יותר והיה משנה את מאזן התמריצים? כנראה שכן. הנקודה היא שכסף אינו התמריץ היחידי, ולעיתים לא החזק ביותר, ישנו מערך שלם של תמריצים, ולא תמיד קל לחשב את ההשפעה שתגרם על ידי שינוי של אחד מהם.
- כל הכותרות
בכלכלה התנהגותית נהוג לחלק בין תמריצים חיצוניים ופנימיים. התמריצים החיצוניים הם תגמול או עונש כגון כסף או מעמד, שלא קשורים באופן אימננטי לפעולה עצמה. אלו הפנימיים קשורים לתחושת הסיפוק או חוסר הסיפוק מהפעולה. לדוגמה, אדם יכול ללמוד נושא מסוים כי הוא מעניין אותו, או כי הוא חושב שיוכל להשיג בעזרתו עבודה טובה יותר. אדם יכול ללכת לעבודה כי הוא אוהב את מה שהוא עושה או כי הוא מקבל על כך הרבה כסף. במחקרים נוספים שנערכו התגלה שלא פעם שהתמריצים הפנימיים היו חזקים יותר מהחיצוניים. אין משמעות הדבר שתמריצים חיצוניים הם חסרי חשיבות. כסף, מעמד, כבוד, ועוד הם תמריצים רבי עוצמה שמניעים את העולם, אבל גם סיפוק, הזדהות וערכים יכולים להיות עוצמתיים לא פחות.
המצב האידאלי הוא, כמובן, ששני סוגי התמריצים פועלים באותו כיוון. מייסד חברת הייטק מצליחה שגייסה לאחרונה 100 מיליון דולר בסבב גיוס נוסף אמר לי שהוא לא עבד יום אחד בחייו. הוא כל כך אוהב מה שהוא עושה שהוא לא מרגיש שהוא עובד. אותו מייסד נהנה כמובן גם מ"תמריצים חיוצוניים" יפים מאד, אבל מה שמניע אותו באמת זה חדוות היצירה. למרבה הצער זה לא תמיד עובד כך ולעיתים התמריצים השונים עובדים בכיוונים הפוכים, ונאבקים ביניהם בהנעת האדם לכיוונים השונים. מה הדרך להשפיע על מערך התמריצים גם במקום שתמריץ חיצוני לא אפשרי?
בפרשת צו, הפרשה השניה בספר ויקרא, ממשיכה התורה לעסוק בענייני הקורבנות והמשכן. הפרשה מתחילה במצווה פחות מוכרת - תרומת הדשן ומקשרת אותה לקורבן העולה. בתחילת כל יום עבודה, לפנות בוקר, נדרש הכהן להסיר את האפר שהצטבר על גבי המזבח (תרומת - מלשון הרמה), להניח חלק ממנו על רצפת העזרה (חלק מבית המקדש) ואת השאר לסלק. מדובר ב"עבודה השחורה" של בית המקדש - ניקיון. והיא מקושרת לקורבן הראשון שהיו מקריבים בתחילת היום - קורבן עולת התמיד. כך מתארים הפסוקים את הצווי:
חכמים שמו לב לכך שפתיחת הצווי מופיע בצורה שונה מבדרך כלל. על פי רוב התורה מתנסחת פחות או יותר באופן הבא: "וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל בני ישראל...". ואילו כאן, משתמש התורה במילה "צו", דבר שמתרחש לעיתים רחוקות. הביטוי "צו" הוא חזק יותר מצורת ההתבטאות הרגילה. ההסבר של חכמים הוא שהוא מרמז על "זירוז" - כלומר עידוד וצווי להתאמץ יותר במלאכה זו מבמקרים אחרים. כך מפרש רש"י על פי חז"ל: "צו את אהרון - אין צו אלא לשון זרוז, מיד ולדורות".
מדוע יש פה צורך בזירוז מיוחד יותר ממצוות אחרות הקשורות לקורבנות או בכלל? רש"י ממשיך ומצטט את התנא רבי שמעון שמשיב על כך: "אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". חסרון כיס על פי רוב הוא הפסד כספי. רש"י או רבי שמעון לא מפרשים איזה הפסד כספי נוצר בעקבות הפעילות הזו של הכהן, את החסר משלים רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים, שמביא מספר אפשרויות לפתרון השאלה, נביא כמה מהם (אם כי הרב בן עטר מעדיף הסבר אחר בסופו של דבר):
"יש אומרים לאו דווקא חסרון כיס, אלא הוא הדין ריבוי הצער". כלומר, הכהן לא באמת מפסיד כסף אך מדובר בעבודה קשה ולא מתגמלת, לקום מוקדם בבוקר ולנקות את המזבח מכל האפר שעליו, ולא לקבל תמורת זה שום דבר נחשב חסרון כיס, וזאת בשונה מקורבנות אחרים בהם נהנה הכהן מן הבשר.
"ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה והוא חסרון כיס". עקב ההשכמה המוקדמת לא יכול היה הכהן לעסוק במלאכות אחרות שייתכן שהיו לו והדבר עלול ליצור הפסד כספי ממשי.
"ויש אומרים חסרון כיס לכהן, שהוא ירצה להקריב קורבנות אחרים שיש לו זכות בהם, מה שאין כן העולה שכולה כליל (קורבן עולה היה עולה כולו על גבי המזבח והכהן עצמו לא היה מקבל כלום) ואין לו בה אלא העור (את עור הבהמה הכהן היה מקבל)", שוב מדובר בהפסד כספי במובן זה שאין תגמול על העבודה בשונה מעבודות אחרות.
היינו חושבים שהכהנים שנדרשים לשרת בבית המקדש יעשו זאת מתוך התלהבות של קדושה, תוך רצון לשרת את ה' ואת עם ישראל בעבודת הקודש החשובה. כלומר, שהם יונעו מתמריצים פנימיים. ישנם גם תמריצים חיצוניים לעבודת הכהונה - מעמד וכבוד. האם מה שחשוב לכהן זה הסטיק שהוא יקבל מבשר הקורבן בסוף העבודה? כנראה שלפעמים כן. התורה מכירה בכך, שהתמריץ החיצוני של "חסרון כיס" - הרצון לישון עוד קצת, לעסוק במלאכתו שלו, או פשוט להנות מסטיק טוב תמורת עבודתך - יגברו לעיתים על התמריצים הפנימיים והחיצוניים האחרים. ייתכן שבשעה 11 בבוקר האיזון בין התמריצים שונה מאשר ב-5 בבוקר. על כל פנים התורה חוששת שמאזן התמריצים לא יטה לטובת עבודת תרומת הדשן והקרבת קורבן העולה בצורה ברורה.
אבל הפתרון פה מעט מוזר. איך התורה מנסה להשיב את האיזון בין התמריצים? בעזרת המילה "צו". צורת הצווי חזקה ומשמעותית יותר מבקומות אחרים. מה משמעות הדבר? האם העובדה שבתורה נכתב המילה "צו" במקום המילה "דבר" תסייע לכהן להשכים לעבודתו לפנות בוקר כדי לפנות את האפר מעל גבי המזבח ללא כל שכר נוסף על עבודתו?
ייתכן שניתן לפרש את העובדה ש"הזירוז" הוא "מיד ולדורות" שיש צורך בהליך חינוכי מתמשך לאורך דורות, שבו כל כהן ישמע מאביו, ממוריו ומרבותיו שבעבודת תרומת הדשן הקשה והשוחקת, או בהקרבת קורבן העולה "הבלתי משתלם" יש ערך חינוכי ורוחני מיוחד. כך לאורך הדורות יבנה נראטיב וערך יסוד בקרב הכהנים שיש מעלה מיוחדת בפעולת תרומת הדשן והקרבת קורבן העולה. עידוד, מוסר, חינוך, ודוגמה אישית ישמשו "מיד ולדורות" לצורך הטמעאת הנרטיב הזה בדורות של כהנים, שיראו לעצמם זכות לקום ולבצע את העבודה המתישה והלא משתלמת כלכלית.
התורה, אם כן, מאמינה בחינוך ובעידוד שאינם כוללים רק תמריצים חומריים כאלה או אחרים. חינוך וערכים שהוטמעו באדם, במיוחד כאלה שעוברים לאורך דורות ארוכים, יכולים לגרום לו לבחור לעשות את "הדבר הנכון" ולאו דווקא רק את "הדבר המשתלם". במילים אחרות, התמריצים הפנימיים יכולים להיות גם תכונה נרכשת ולא מולדת. נראטיב שנבנה באומה יכול לכוון את דרכה במשך דורות. ערכים שהוטמעו במשפחה יכולים להוביל את בניה להתגבר על פיתויים כאלה ואחרים. המילה הקטנה הזו "צו", משקפת עוצמה אדירה שנתונה בנו לאזן את מערכת התמריצים שמניעה אותנו בעזרת חינוך ועידוד מוסרי.
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
2.מעניין. (ל"ת)הקורא 01/04/2023 20:58הגב לתגובה זו0 0סגור
-
1.הבעיה היא לימודי הליבה של החרדים (ל"ת)בת אל 31/03/2023 21:10הגב לתגובה זו0 0סגור
