בן 29, מתי זה הזמן להפוך לאבא ואיך הגבתי כשדניאלה לא קיבלה את המחזור בזמן
״מה זאת אומרת?״ שאלתי ולקחתי את כוס המים שהיא השאירה על השולחן.
״לא יודעת. המחזור שלי כמו שעון. זה בחיים לא קרה לי, וזה לא שהחלפתי גלולות או משהו.״ הטון שלה היה רגוע. כמעט מאופק. כאילו היא אוחזת חזק באיזו אימה או שמחה אדירה ומחכה לתגובה שלי כדי לתת לרגשות להתפוצץ.
שתקתי. ליטפתי את הזקן. הוצאתי סיגריה מהחפיסה. החזרתי אותה. אולי לא מתאים. הדבר הראשון שהרגשתי הייתה הקלה מטורפת. אני לא עקר. דבר שמשום מה תמיד חשדתי בו לגביי, ומיד אחרי זה נכנסתי ללחץ מטורף מזה שאני לא מגיב לה. קפאתי. לא ידעתי מה להגיד, מה לעשות, איך להגיב. לשמוח? לקפוץ עליה? להיכנס לפאניקה? לברוח?
- כל הכותרות
״אל תהיה כזה טרוד, שום דבר עוד לא בטוח. אני רק משתפת אותך״. לא להיות כזה טרוד? איך את כל כך מאופקת? יכול להיות שיש לך ילד בבטן עכשיו! יכול להיות שיש לי ילד בבטן שלך עכשיו!
״עשיתי הבוקר בדיקה. היא יצאה שלילית, אבל מחר יש לי בדיקת דם״. ״ואם זה אמיתי,״ שאלתי, ״ואם את בהריון?״, ״אז מזל טוב לנו,״ היא אמרה והושיטה יד ללטף לי את הברך. היד שלה הייתה בטון. כל כך לא גמישה ורכה כמו שהיא בדרך כלל. שנינו היינו. אפילו חיוך היא לא הצליחה להעלות.
״תקשיבי, מה זה סליחה שאני מגיב ככה. נראה לי שכל המערכות שלי בפריז כרגע״. ״גם שלי. זה בסדר,״ היא אמרה ועברה לספה שישבתי עליה, ״רק תחבק אותי״.
הייתי עצבני ברמות. הסתובבתי הלוך וחזור בדירה המסריחה הזאת, עם כל האבק והעשן והצעקות של המוסכניקים ורעשי הבנייה של הרכבת הקלה והצפירות של המכוניות בפקק התמידי של רחוב אילת והייתי עצבני ברמות. דמיינתי איך אני אומר לדניאלה שאני רוצה להיפרד, והיא צועקת עליי שאני פחדן ושאני ילד שלא מבין שאם זה בא בקלות זה לא זה, ששום דבר טוב לא בא בקלות, ואהבה זו עבודה, וזוגיות זה אתגר תמידי, וזה מעיק, וזה מזעזע, וזה מורכב, וזה מסובך אבל זה שווה את זה ואני צועק עליה בחזרה שהיא פחדנית וחסרת דמיון, שזה שככה זה היה אצל ההורים שלה לא אומר שככה זה! אהבה זה דבר פשוט!
מה שמורכב ומזעזע זה להיות בזוגיות עם מישהו שאתה כבר לא אוהב אבל מפחד לעזוב! ולהמשיך להגיד לה שהיא הולכת למקום הכי רגיל, הכי מתאמץ, הכי נאבק, ובשביל מה? בשביל לשבת משועממים על הספה או אצל זוג חברים ולדבר על כמה הכל קשה?
היא שתקה. היא לא הייתה שם. הייתי לבד בדירה המסריחה הזאת. הצתי סיגריה. כאב לי הראש. אלוהים, יכול להיות שבעוד שמונה חודשים אני אהיה אבא? יכול להיות שזה גזר הדין של אלוהים בשבילי? שזו הדרך היחידה שהוא מצא ליישב אותי? לעשות את ההפך מלסרס אותי? אולי זה יציל אותי. אולי זו ההזדמנות שלי להתבגר, לבחור את הדרך שלי. לבחור את העולם שאני רוצה שהילד שלי ייכנס לתוכו. איזה עולם אני רוצה שהוא יראה? עולם שבו עובדים קשה בשביל לאהוב אותו, או עולם שבו אוהבים משהו אז עובדים בו? אני רוצה שהוא יראה אבא שעף על החיים שלו. לא איזה רמוס שקם לעבודה שהוא לא אוהב. לא אחד שבחר בנוחות. לא אחד שהלך על בטוח. אחד שסיכן. אחד שחי עם תשוקה. אחד שבוער לחיות. לחיות!
אבל אני ילד. דניאלה צודקת. אני ילד. אני לא רוצה להתבגר. אני לא רוצה להיות אבא. עוד לא. אבל זה לא בידיים שלי בכלל, זה בבטן שלה. ומה עם כסף? למי יש כסף לילד עכשיו? לא משנה כמה ההורים יעזרו, כמה סבא וסבתא יתרמו, זה עדיין חתיכת בור. את החודש שלי, לבד, אני מסיים במינוס מאתיים, אז עכשיו גם להשכיב עוד ארבעת אלף שקלים על הגן? ועל החיתולים שלו? ועל הבגדים והצעצועים ועל עוד מיליון דברים שאני כנראה לא מודע אליהם? איך אנשים מביאים ילדים לעולם? באיזה כסף?
לקחתי עוד שאיפה מהסיגריה. נסחפתי. נסחפתי, ואני לא לבד פה. חשבתי על דניאלה. מה היא חושבת, מה היא מרגישה, מה היא רוצה? היא באמת רוצה ילד עכשיו? ילד, איתי? היא כל כך אוהבת אותי? או שהיא כל כך עיוורת לרצון להיות אמא שהיא לא רואה אותי בכלל? ככה היא תכננה את זה? כשהיא נכנסה לבד למיטה, בבית של ההורים שלה, ודמיינה את העתיד, ככה היא ראתה אותו? ואולי בכלל אין לה כזה רצון להיות אמא. אולי היא פשוט מתביישת להודות בזה. אבל גם אם אין לה רצון, יש בה פחד. פחד שזה עכשיו או לעולם לא. זה באמת מפחיד. כאילו, לא אותי. אותה. יש לה דד ליין, באמת. באמת יש גבול. זה מטורף.
קמתי מהספה. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. היה לי חם והייתי חייב קצת אוויר. ומה נספר לילד, שהוא היה טעות? ומה ארגיש כשאסתכל עליו זורק גזרים מבושלים על הרצפה, שהוא היה טעות? שעשיתי טעות? מה אני אמור לעשות? לא רציתי להתקשר לאמא ולא לנועם ולא לסבא ולא לאף אחד. לדבר על זה יעשה את זה אמיתי. יש עוד סיכוי שסתם אכלתי פה סרטים. יש עוד סיכוי שהיא תקבל מחזור בקרוב. חזרתי לתוך הבית. נכנסתי למקלחת וחשבתי על איזה שיימינג המבוגרים עשו לרצון.
רצון, הדבר המדהים הזה, המצפן הפנימי הזה, הקוף המשוגע הזה, הוא כמעט כל מה שיש לנו. הוא כמעט כל מה שעושה אותנו מי שאנחנו. לא מה נכון, לא מה אחראי, לא מה בוגר, לא מה כדאי, לא מה צריך, לא מה יעשה לי טוב, לא לטווח הרחוק, לא לטווח הקצר, לא לחשוב קדימה, לא, לא, מה אני רוצה, זה מה שחשוב. מה, אני, רוצה. זו השאלה שאני צריך לשאול את עצמי, בעצם לא, זה היופי ברצון. לא צריך לשאול שאלות. פשוט יודעים.
יצאתי מהמקלחת והרמתי את הטלפון. הייתה שם שיחה שלא נענתה מנועם והודעה מדניאלה. תמונה. סלפי מהשירותים. היא קיבלה.
כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 29, גר בתל אביב. סופר - לכל המונולוגים
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
7.ולטובות כלום לא נשארנעומימה 16/05/2023 09:48הגב לתגובה זו0 0בס"ד פתי יאמין לכל דברסגור
-
6.כל מילהמגיב 13/05/2023 22:00הגב לתגובה זו0 0מבין אותך אחי.סגור
-
5.דניאלה זה הנורמלייהיה בסדר 13/05/2023 18:50הגב לתגובה זו2 0הלא נורמלי זה אישה בשם דניאל,יובל,עומר וכ'וסגור
-
4.חלש…. נראה מומצא (ל"ת)אנונימי 13/05/2023 17:48הגב לתגובה זו2 0סגור
-
3.אל תיבהל, אתה יכול לקחת אחריות ולהצליחסמי 13/05/2023 16:47הגב לתגובה זו2 1בהלה מיותרת. אתה מסוגל להיות אבא טוב.סגור
- טען עוד
-
ילדיםסמי הכבאי? 14/05/2023 07:19הגב לתגובה זו1 1=צרות צרורות,ההנאה מהם אשליה לזמן קצרסגור
-
2.מעניין מאודאבי3 13/05/2023 16:21הגב לתגובה זו2 0אבל יש לך חברה?!?!? אחרי כל הסיפורים שלך יש לך חברה! היית צריך לספר לנו את זה מזמן חשבתי שאנחנו כבר חבריםסגור
-
1.להיות אבא....סבאמ. כהן 13/05/2023 13:27הגב לתגובה זו8 1אני חוזר לגיל 29 זה הגיל שנישאתי, אותם הרגשות, אותם חששות.לאחר 9 חודשים נולדה ביתי הבכורה, שיש לי מימנה היום שלושה נכדים, תחשוב איזה כף זה.יש לי כמובן עוד ילדים, אני בן 60 ואין מאושר מימני.אני מרגיש שהרגע ההוא בהיסטוריה הוא רגע מכונן , ועיצב את המורשת המשפחתית שלי.סגור
-
ליל סדרכל 21/05/2023 20:52הגב לתגובה זו0 040 איש ואישה כמובן,כל סו"ש 20,מתנות בלי סוף שלא מוערכות ,זה כזה כיף??סגור
