בן 29. לקחתי את סבא לטיול בירקון - דיברנו על הכל...כמו שני חברים
בפעם הראשונה שירדתי עם סבא שלי מקומת הפנטהאוז שלו בצפון העיר להליכה הראשונה שלנו נתקפתי בהלה. זה בניין בעל שבע קומות ומעלית עם שש קומות. כלומר, בשביל להגיע אל הדירה שלו צריך לעלות אל הקומה השישית ומשם לעלות עוד קומה במדרגות אל הבית שלו. נכון שאת המסלול הזה אני עושה כבר קצת יותר מעשרים שנה באופן עצמאי, אבל מעולם לא חשבתי עליו. תמיד פשוט דילגתי אותו.
רק בפעם הראשונה שיצאתי איתו לטיול, הבנתי את האימה שבמדרגות. הדבר הפשוט הזה שנמצא שם כל החיים ובכל מקום, הדבר הזה שבילדות הייתי טס עליו במהירות האור כשהייתי חוזר מבית הספר ומת כבר להתיישב על המחשב ולהספיק לשחק פוטבול מנג׳ר במחשב כמה שיותר עד שאמא תחזור מהעבודה ואצטרך לכבות אותו ולפתוח את שיעורי הבית ולשחק אותה מרוכז כאילו אני על הבעיה הזאת בגיאומטריה כבר כמה חודשים.
הדבר הזה שהייתי יורד בו לאט ובבושה בצהריי יום שבת כששוב לא התעוררתי בזמן לארוחת בוקר של המשפחה וכל הדודות כבר למטה, יושבות על הספה ומרימות לי שיצאתי מהמיטה. הדבר הזה שהייתי מתיישב לקשור עליו שרוכים לפני היציאה לכדורסל או למסיבה בתחושת אופוריה או הדבר הזה שלפני שבועיים מצאתי את עצמי מתלבט בגללו אם ללכת לחבר שגר בקומה חמישית בלי מעלית כי רק מלחשוב על כמות המדרגות שאני צריך לטפס בשביל לפגוש אותו גרם לי לחשוב שאולי החברות שלנו לא כל כך שווה את זה.
- כל הכותרות
והנה, פתאום מדרגות זה הדבר הכי מסוכן בכל העולם. פנינו היו למטה. אני יצאתי ראשון מהדלת והוא אחריי בשביל לנעול. התקדמתי שני צעדים כדי לתת לו ספייס ותחושת התקדמות וכשהוא הוציא את המפתח מהמנעול והתחיל להתקדם נתקלתי בבעיה הראשונה. אני הרי לא מנוסה בליווי אנשים במדרגות, כלומר, אם זה היה ילד קטן אז פשוט הייתי מרים אותו על הידיים ושועט קדימה, אבל סבא טפו טפו שחרר את כל הרסנים בשנים האחרונות והושיב וואחד כרס על הבטן שלו. לא ידעתי מה אני אמור לעשות. אם לתת לו להוביל ולרדת לאט לאט אחריו או שדווקא להיות לפניו.
בדמיון שלי הבנתי שאם חלילה הוא נופל קדימה, אין שום ערך לזה שאני מאחוריו, ומצד שני אם אני מלפניו והוא נופל עליי, אין שום סיכוי שאצליח להחזיק אותו מהנפילה ולא ניפול מחובקים ומבוהלים ביחד. רציתי לשאול אותו, אבל לא היה לי נעים. העניין עם סבא שלי זה שהוא צלול כמו מים. האיש בן תשעים ושלוש והמוח החריף שלו זה הדבר הכי יציב שפגשתי בחיים שלי. יותר יציב ממדרגות בטון. פתאום חשבתי על המראה שבמדרגות. הרי הן לא השתנו. זה רק אנחנו. אנחנו והסיגריות, אנחנו וההזנחה העצמית, אנחנו והזקנה.
ולמה הצלילות שלו היא עניין? כי אם הוא היה ליימעך וחסר מודעות כמו שהיית מצפה מבן תשעים ושלוש להיות, אז כל העסק של ההוצאה לטיול היה פשוט יותר. אני הייתי מתייחס לזה כאל משהו פשוט. זה פשוט היה לבוא, לקחת אותו, לרדת למטה, ללכת רבע שעה, אחר כך לשבת עשר דקות על ספסל כדי להיטען מחדש ואז לחזור. ככה. בלי משחקים, בלי מחשבות, בלי תהיות על האם הוא השלים עם המצב או עדיין נאבק. סבא שלי מת על הבדיחה הזאת שמספרת שלהיות חולה אלצהיימר זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לאחל לעצמו בעת זקנה, כי זו מחלה שבה אתה היחיד שלא סובל ממנה. אבל אלצהיימר לא היה וצורך להתחיל לזוז ולרדת במדרגות כן.
לא יודע איך, אבל הבנתי שהדרך הטובה ביותר היא שאני אוביל ואהיה כל פעם במרחק מדרגה אחת מלפניו כדי שגם אם הוא ימעד, אהיה מספיק קרוב כדי שהמעידה לא תתפתח ותתגלגל לנפילה. עשר דקות מאוחר יותר, כששנינו מבסוטים מקסימום, אני מזה שצלחתי את הקרב מבלי לפגוע ברגשות שלו והוא, האמת שאין לי מושג ממה, נכנסנו למעלית. הוא נשען על מקל ההליכה ואני עם הגב על הקיר והסתכלנו אחד על השני בחיוך. ככה חשבתי לפחות עד שהבנתי שהוא מסתכל על המשקל המקסימלי של המעלית וחישב כמה אנשים ממוצעים היא יכולה לשאת במקביל ושאל אותי כמה אני שוקל. שיקרתי לו בשני קילו פחות.
יצאנו מהבניין והתחלנו ללכת לכיוון הירקון. הלכנו אחד על יד השני, לאט, דיברנו קצת על הספרות בארץ ואז הוא סיפר לי שהשיניים שלו כואבות לאחרונה כי הוא לא בדיוק מקשיב לרופא ואוכל אוכל רך. דיברנו על הכל כמו שני חברים. לא סבא ונכד, ולא איש בן תשעים ושלוש ואיש בן עשרים ותשע.
בזמן שהלכנו נזכרתי שבשבוע שעבר כשאמא שלי סיפרה שסבא צריך מישהו שיטייל איתו פעמיים בשבוע ושאלה אם אני יכול, כי אני גר קרוב ויש לי אופנוע, אמרתי מיד שברור, אבל בתוך תוכי זה העיק עליי טיפה ושממש התביישתי בעצמי שזה מעיק עליי. כאילו, איפה החסד שלי? איפה היכולת לעשות משהו בשביל מישהו אחר בלי תמורה, ועוד בשביל סבא שלי? אני זוכר שחשבתי שהגמול הנפשי הוא עבודה בעיניים. שלאנשים תמיד יש אינטרס. אבל הסכמתי בכל זאת. בגלל הבושה. וכשצעדנו שם לאורך הירקון הרגשתי אידיוט.
הרגשתי אידיוט כי הרגשתי את החסד שבזה. את היכולת לצאת מעצמי ולעשות משהו בשביל מישהו אחר בלי תמורה, ועוד בשביל סבא שלי. כשהתקרבנו חזרה לדירה שלו הוא עצר לרגע, אני חשבתי שהוא שוב עייף, אבל הוא הוציא שטר של מאה מהכיס ונתן לי. ״נראה לך, סבא?״, ״נו,״ הוא ענה לי בחוסר חשק. ״מה פתאום. אני לא לוקח את זה״. ״נמרוד, הרבה יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. וחוץ מזה,״ הוא המשיך, ״כסף זה לא הכל בחיים״, הוא אמר ודחף לי את השטר לכיס.
כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 29, גר בתל אביב. סופר - לכל המונולוגים
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
4.איזה יופי של כתבה! (ל"ת)גיא 28/05/2023 13:09הגב לתגובה זו1 0סגור
-
3.רק בעעייה אחתהמגיב 27/05/2023 20:06הגב לתגובה זו2 0חולי אצלהיימר סובלים. מאוד. הם לא מבינים מה קורה איתם, והם מפוחדים. כל הזמן. כי הם לא מבינים איפה הם ומה הם צריכים לעשות.סגור
-
2.נכד מקסיםמקסים 27/05/2023 19:27הגב לתגובה זו1 0השאלה אם הדירה בצפון תל אביב גורמת למעשה ולא האיש והעזרה לאחר ולמשפחה. לא הצלחתי להבין בין השורות.סגור
-
1.מרגש אמיתי מקסים !שכן שלך 27/05/2023 15:41הגב לתגובה זו1 1חבל שרבים רבים מזניחים את ההורים שלהם , ממש לא ברור .סגור
