למה העצמאות של בנק ישראל באמת חשובה כל כך?

פעם בכמה זמן, עולה מחדש לדיון שאלת עצמאות הבנק המרכזי. בדרך כלל זה קורה אחרי שפוליטיקאי תורן מתלונן על כך שהמדיניות של הבנק המרכזי פוגעת במצביעים ומציע מדיניות חליפית. לעתים, זה מלווה גם באיומים כלפי הנגיד.

אבל עצמאות הבנק המרכזי אינה עניין רק של איומים. בספר הלימוד שלמדתי ממנו מאקרו-כלכלה, מופיע ציטוט של הנשיא ניקסון. במהלך מסיבת העיתונאים שבה ניקסון הודיע על מינויו של ארתור ברנס לנגיד הבנק המרכזי האמריקאי, הוא פנה לברנס ואמר כך: "אני יודע שיש את המיתוס של בנק מרכזי עצמאי, וכשתגיע לשימוע, איזה סנאטור עשוי לשאול אותך לגבי החברות בינך לבין הנשיא. מראית עין הולכת להיות חשובה, אז אתה יכול להתקשר לארליכמן כדי להעביר הודעות אלי, והוא יתקשר אלייך". ארליכמן היה יועץ הנשיא לענייני פנים, והוא לא נודע ביושרה שלו. הקריירה הפוליטית שלו הסתיימה אחרי שנשלח לכלא על חלקו בפרשת ווטרגייט.

כך שהניסיון להשפיע על הנגיד, אינו המצאה ישראלית, וגם לא תופעה שמאפיינת רק מדינות מתפתחות. למעשה, הדבר המפתיע הוא העובדה שקיימות מדינות שבהן הפוליטיקאים בחרו לצמצם את ההשפעה שלהם על המדיניות המוניטרית. בהתחשב בכוח שניהול מדיניות מוניטרית מעניק, הנכונות של פוליטיקאים להגביל את עצמם היא לא פחות ממדהימה.

הם עושים את זה בגלל שהניסיון מלמד שהשפעה פוליטית על המדיניות המוניטרית נגמר, כמעט תמיד, באסון. בישראל, מי שניהל בפועל את בנק ישראל עד אמצע שנות ה- 1980 היה משרד האוצר. אבל אחרי שהאינפלציה הגיעה באמצע 1985 לקצב של למעלה מ- 400 אחוזים בשנה, ומדינת ישראל הגיעה לסף פשיטת רגל, הפוליטיקאים הבינו שאין להם ברירה. הם חוקקו חוקים שמגבילים את היכולת שלהם להתערב בקבלת ההחלטות של הבנק המרכזי, ומינו את הנגיד העצמאי הראשון של בנק ישראל, מיכאל ברונו.

עד עכשיו זה עובד לא רע. יש אפילו הסבר תיאורטי פשוט (כל עוד לא מתעמקים במתמטיקה) שמסביר למה העצמאות של הבנק המרכזי כל כך חשובה. העצמאות של הבנק המרכזי חשובה, כי אחרת, לבנק המרכזי יש בעיה קשה: בלי עצמאות, אף אחד, אף פעם, לא יאמין לו.

הסיבה היא שכולם יודעים שלבנק המרכזי יש שתי מטרות עיקריות: לשמור על יציבות מחירים, ולסייע לשמור על רמה גבוהה של תעסוקה. כדי לשמור על יציבות מחירים, הבנק המרכזי צריך להתחייב לפעול ביד קשה הגד עליות מחירים. כל עוד המוכרים (והקונים) מאמינים לו שהוא מתכוון לפעול בצורה כזאת, יש להם אינטרס להימנע מלייצר אינפלציה, כי אם הריבית תעלה, רמת החיים שלהם תפגע. אז כל עוד כולם מאמינים לו שהוא יפעל נגד אינפלציה, האינפלציה תישאר נמוכה.

אבל אם כולם מאמינים לבנק המרכזי שהוא יפעל כדי למנוע אינפלציה, לבנק מרכזי כדאי לייצר קצת אינפלציה. כי אם הוא מפתיע את השוק עם קצת אינפלציה, כולם יכולים להרוויח (לפחות בטווח הקצר); כי הקצת אינפלציה הזאת נובעת מכך שהבנק המרכזי מזרים כסף לשוק, והכסף הזה מייצר ביקושים, שמהם נהנים גם הקונים, וגם המוכרים, שמנצלים את ההזדמנות ומעלים מחירים.

אבל אם כולם יודעים שאם הם יאמינו לבנק המרכזי שהוא יפעל כדי למנוע אינפלציה, לבנק המרכזי יהיה כדאי לייצר אינפלציה, אז אף אחד לא יאמין לבנק המרכזי. שיווי המשקל שנוצר במצב כזה הוא אינפלציה גבוהה מהאופטימום.

לכן, כל עוד הבנק המרכזי נשלט על ידי פוליטיקאים שמתעניינים בעיקר בטווח הקצר, הבנק המרכזי תמיד ייצר אינפלציה שהיא גבוהה מהאופטימום, והציבור תמיד יאמין שהוא עלול להגדיל את קצב האינפלציה אפילו יותר. העברת השליטה בבנק המרכזי מפוליטיקאים לפקיד שאין לו מה להרוויח משינויים במצב התעסוקה, מגבירה את האמון בכך שכשהבנק המרכזי מתחייב למדיניות, הוא אכן מתכוון לעמוד בה. אבל זאת גם בדיוק הסיבה שהפוליטיקאים רוצים שהוא יפעל אחרת. כי ברגע שהציבור מאמין שהבנק המרכזי מחויב לשמירה על יציבות מחירים, זה הזמן הכי טוב לפוליטיקאים שרואים את ההזדמנות להרוויח רווח פוליטי מייצור של קצת אינפלציה.

אז המתח הזה בין הפוליטיקאים לבנק המרכזי הולך להישאר איתנו כנראה עד קץ הימים. אבל זה לא משהו שצריך להיות מופתעים ממנו. הדבר היחיד שמפתיע זה שזה לא קורה הרבה יותר.