לכמה תרד הריבית עוד שנה?

הוועדה המוניטרית של בנק ישראל החליטה ביולי לחכות עם העלאת ריבית נוספת. הם הותירו את ריבית בנק ישראל על רמה של 4.75%, לפחות עד הפגישה הבאה שלהם ב-4 בספטמבר. את ההחלטה הם קיבלו למרות שהאינפלציה ב- 12 החודשים האחרונים, 4.2%, היא עדיין מחוץ לתחום היעד, בין 1% ל-3%. בכך, בבנק ישראל הצטרפו לבנק המרכזי האמריקאי, הפד, שהותיר גם הוא את הריבית ללא שינוי, ברמה של בין 5% ל- 5.25%.

כדי להבין מה מנחה את חברי הועדה המוניטרית של בנק ישראל בקבלת ההחלטות, צריך להבין שלושה קשרים מרכזיים: את הקשר שבין ריבית הבנק המרכזי לאינפלציה, את הקשר שבין אינפלציה לתעסוקה, ואת הקשר שבין הריבית להשקעות.

הקשר שבין ריבית הבנק המרכזי לאינפלציה נובעת מהבנה של הגורם המרכזי לאינפלציה. הכלכלן חתן פרס נובל, מילטון פרידמן, קבע פעם שאינפלציה היא תמיד תהליך מוניטרי. מה שהוא התכוון לומר זה שאינפלציה נוצרת כאשר יש מחסור במוצרים בשוק, ולכן המחירים עולים. אם הבנק המרכזי לא היה מתערב, אז המחירים היו עולים, אנשים היו מגלים שיש להם פחות כוח קנייה, רמת החיים הייתה יורדת, והתהליך היה נעצר. הבעיה נוצרת כאשר הבנק המרכזי מאפשר גידול בכמות הכסף כדי להעלות את השכר, אולי בגלל שהממשלה לוחצת לרצות את הציבור שלא מוכן לקבל את הירידה ברמת החיים. כשהבנק המרכזי מגדיל את כמות הכסף, אז הגידול בכמות הכסף מגדיל את הביקושים, אבל הוא לא מגדיל את ההיצע, ולכן המחירים עולים עוד. כל עוד הבנק המרכזי ממשיך לאפשר את הגידול בכמות הכסף, המחירים ממשיכים לעלות עוד-ועוד.

לכן, מה שיכול לעצור אינפלציה זה או קיטון של הביקושים, כך שהם יתאימו את עצמם להיצע, או הגדלה של ההיצע. הבנק המרכזי לא יכול לטפל בצד ההיצע, אבל הוא יכול לטפל רק בביקושים. המכשיר העיקרי שלו הוא הריבית. כאשר בנק מרכזי מעלה את הריבית, הוא מעלה את מחיר הכסף לגופים הפיננסיים. הגופים הפיננסיים מגיבים בכך שהם מעלים את הריבית על הלוואות שהם נותנים, ולאנשים וחברות נעשה קשה יותר לגייס כסף לצריכה ולהשקעות. זה מקטין את הביקושים, ומביא בסופו של דבר להתאמה בין צד הביקוש לצד ההיצע. ההיסטוריה מלמדת שכשהריבית עולה אז האינפלציה אכן מגיבה. רק שבדרך כלל התגובה לעליית הריבית היא מאוחרת – האינפלציה מתחילה להגיב לעליות בריבית בערך 2-3 רבעונים אחרי שהריבית עולה.
 

הקשר בין אינפלציה לתעסוקה

הקשר השני הוא בין אינפלציה ותעסוקה, והוא גורם לכך שלהקטנת ביקושים יש מחירים. כל עוד האינפלציה עולה, חברות נמצאות בסביבה שבה אין להן בעיה להעלות מחירים, בזמן שהשכר של העובדים משתנה רק פעם בתקופה. זה אומר שהפירמות מעלות מחירים ולכן מרוויחות יותר, בזמן שהגידול בעלויות שלהן הוא איטי יותר. זה מאפשר לפירמות להמשיך להעסיק עובדים, ואולי אפילו לשכור נוספים. אבל כשהביקושים יורדים והיכולת להמשיך להעלות מחירים נעלמת, הפירמות כבר לא יכולות להמשיך עם אותו כוח אדם. כשזה קורה, עובדים מתחילים לקבל מכתבי פיטורים. גם הפיטורים של העובדים הם חלק מהאטת הביקושים במשק. אבל זאת כבר האטת ביקושים שיש לה מחיר חברתי גבוה.

הקשר בין ריבית להשקעות

הקשר השלישי הוא בין ריבית הבנק המרכזי והשקעות. ריבית הבנק המרכזי מייצגת את הריבית על הנכס עם הסיכון הכי נמוך במשק. כי אם הבנק המרכזי, מי שיש לו את הסמכות להדפיס כסף, לא יכול לשלם את החובות שלו במטבע מקומי, כנראה שאף אחד במשק לא יוכל לשלם את החובות שלו. לכן, כשריבית הבנק המרכזי עולה, הריבית שמשלם כל לווה אחר במשק עולה גם כן.

מכיוון שבמשקים המפותחים הריביות של הבנקים המרכזיים ירדו לאפס או קרוב לאפס ב- 2008 ונשארו ברמות נמוכות מאוד עד 2022, הרבה מאוד חברות, אנשים פרטיים, וגם מדינות הרשו לעצמם לצבור חובות גדולים. כעת, כשהריבית עולה, הרבה יותר קשה להם להמשיך ולשרת את החוב הזה: הרבה מהלווים בנו על זה שהם יוכלו להמשיך ולגלגל את החוב, וכשהריבית עולה, גלגול החוב נעשה הרבה יותר יקר. זה אומר שיש בעולם המפותח הרבה מאוד חברות ואנשים פרטיים (וגם כמה מדינות) שנמצאים בסכנה לפשיטת רגל.

ככל שהריבית תמשיך לעלות הסכנה הזאת תגדל. מי שעוד בסכנה, הם הבנקים שנתנו להם הלוואות. סנונית ראשונה לסיכון הזה ראינו כששני בנקים אמריקאיים בינוניים, בנק סיליקון ואלי ובנק סיגנצ'ור קרסו, וקצת אחריהם קרס גם קרדיט סוויס השוויצרי. בכל המקרים, הסיבה היא ניהול סיכונים גרוע, שחשף את הבנק לעליית הריבית. אבל ככל שפירמות ובנקים ימשיכו לפשוט רגל, הנזק מריבית גבוהה עשוי להיות גבוה מדי.

אז הבנקים המרכזיים רוצים מצד אחד להעלות את הריבית לרמה שתהרוג את האינפלציה. מצד שני, הם לא רוצים להרוג את המשק. מה שעוד מבלבל אותם, זה שבעבר, כדי להרוג אינפלציות היה צריך לעלות ריבית באופן חד. הפעם, הריבית אומנם עלתה באופן חד, אבל היא עדיין ברמה די נמוכה. כשריבית בנק ישראל היא 4.75%, האינפלציה מעל 4% וציפיות האינפלציה לשנה הן מעל ה-3%, הריבית הריאלית היא בין חצי אחוז לאחוז וחצי לכל היותר. בכל זאת, נראה שזה מספיק כדי להאט את האינפלציה באופן משמעותי. אז ההיסטוריה מלמדת שיהיה צורך להעלות את הריבית ביותר, אבל המציאות מראה שעליית הריבית כנראה מספיקה. לפחות אם לא יהיו הפתעות.

החזאים השונים וגם השווקים הפיננסים מעריכים אינפלציה של 2.75% ב-12 החודשים הקרובים. כשריבית בנק ישראל היא 4.75% זה אומר שמדובר על ריבית ריאלית של 2%. זה גבוה. זה מאפשר למשקיעים להרוויח תשואה ריאלית טובה, אבל זה לא יכול להישאר. בפועל, על פני ההיסטוריה של השנים האחרונות הריבית של בנק ישראל די צמודה-קרובה לאינפלציה. המשמעות היא שככל שהתחזית הזו תתממש ויותר מכך - התחזית לשנים הבאות שמדברת על חזרה לאינפלציה נמוכה, אזי הריבית תרד. אם  התחזית לשנה הקרובה תישאר גם בחודשים הבאים, אתם תתחילו לשמוע על הכוונה להוריד ריבית. 

לכמה הריבית עשויה לרדת? זה תלוי כמובן בקצב הירידה באינפלציה, אבל אם היחס בין האינפלציה לריבית יהיה כבעבר, הריבית עשויה לרדת בטווח של שנה בלפחות 1%.