האם המדינה באמת צריכה להעביר סיוע לעסקים? הסיוע הוא העברת כסף מהציבור למעסיקים

מתחילת המלחמה, לצד הדיון בהרוגים ובפצועים, מתנהל גם דיון בנוגע למענקים לעסקים שנפגעו מהמלחמה. מענקים בתקופת מלחמה הם כנראה דבר חדש – לא מצאתי תיעוד למענקים דומים במלחמות עבר וגם האוצר מסביר שזו הפעם הראשונה שמחולקים מענקים בזמן מלחמה. התקדים היה כזכור בתקופת הקורונה. לכאורה, מתבקש להגיד שאם בעבר לא נתנו סיוע לעסקים, אולי עדיף לא לתת גם עכשיו. אחרי הכל, המדינה צריכה לעזור ולתמוך באנשים ולא בעסקים. הרי עבור הסיוע הזה, מישהו יצטרך לשלם, והמישהו הזה הוא הציבור. במילים אחרות, סיוע לעסקים זה בסך הכל שם יפה להעברת כסף מציבור העובדים למעסיקים.

 

מענקים לעסקים - מוצדק או לא? 

אבל לפני שמגיעים למסקנה שלא צריך להעביר כסף, צריך לזכור שלכל מטבע יש שני צדדים. במקרה הזה, צריך לזכור ארבעה דברים. הראשון, זה שעובדים צריכים מקום לעבוד בו, ולכן הם רוצים שמקום העבודה שלהם ימשיך לפעול גם אחרי המלחמה. השני, זה שאחד התנאים לכך שהמשק יתאושש במהירות ממשברים זה לשמור על היכולת של משקי בית להוציא כסף.

השלישי, זה שטבח כמו שהתרחש בשביעי באוקטובר פוגע באמון של הציבור. בהתאם, לממשלה יש אינטרס להראות שהיא קיימת, פעילה, ולוקחת אחריות כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים. אפשר גם להסתכל על זה קצת אחרת - המענקים האלו הן סוג של פיצוי על המחדל הגדול של השבת הארורה. בלי שהממשלה תפעל למענקים רחבים, יהיה הרבה יותר קשה לשכנע אנשים להשקיע במדינה שבה הם לא בטוחים שיהיה מי שישמור עליהם. הרביעי הוא ששנים של מחקר בפסיכולוגיה וכלכלה מלמדים שלאנשים יש רצון להחליק את הצריכה שלהם. אנשים לא אוהבים עליות וירידות חדות ברמת הצריכה. זה אומר שזמנים של משבר דוחפים אנשים שנפגעים כלכלית לקחת חובות, כדי שלא להקטין את הצריכה יותר מדי.
 

החוב של המדינה יגדל  - אבל לכמה?

זה אומר שגם אם המדינה לא תתערב ולא תסייע, רמת החוב במדינה תגדל. אם המדינה לא תתערב, מה שיגדל זה החוב הפרטי. כשהמדינה מתערבת, היא מעבירה חלק מהחוב הפרטי אליה. כלומר, היא בעצם לוקחת על עצמה חלק מהחוב של הציבור. לזה יש שני יתרונות וחסרון אחד גדול. היתרון הראשון הוא שבגלל שהמדינה היא גוף גדול, היא יכולה לגייס את החוב בריבית נמוכה יותר מאשר אנשים פרטיים (וכדאי להזכיר שהריבית עכשיו גבוהה וצפויה לעלות על רקע העלייה בפרמיית הסיכון של המדינה). השני הוא שהמדינה מגייסת את הכספים שלה מכלל הציבור (באמצעות אגרות חוב או-ו מיסים), אבל נותנת את המענקים בעיקר למי שזקוק. זה אומר שכשהמדינה נותנת מענקים היא בעצם מחלקת את העלויות של החוב בין כלל הציבור. אלו שנפגעו יותר מרוויחים, אלו שנפגעו פחות, משלמים. גם זאת דרך לבטא סולידריות חברתית. אבל על הדרך יש הרבה שנפגעים יותר מדי ויש רבים שגם מרוויחים יותר מדי. 

וזה החיסרון - המדינה הרבה פחות טובה בלכוון כסף מאשר אנשים פרטיים. לכן, ברגע שהמדינה מתחילה לחלק כסף, תמיד יהיו טרמפיסטים שיצטרפו. זוכרים את המלונות שלקחו מענקים בתקופת הקורונה ואז גבו מחירים מופקעים כאשר אנשים כבר יכלו לצאת לחופש אבל עדיין התקשו לטוס לחו"ל? או את המענקים שפוקס החזירה אחרי שהתברר שלמרות התלונות של מנהליה על נזקי הקורונה, היא עדיין מתכוונת לחלק דיבידנדים של מיליוני שקלים? תשלומי החל"ת של המדינה למעסיקים הגדולים בימי הקורונה הפכו עסקים לרווחיים מאוד - זה לא היה מוצדק. ברגע שהמדינה מחלקת מענקים, כמות הכסף שמחולק היא הרבה יותר גבוהה מאשר לו היינו משאירים לכל משק בית ולכל עסק להחליט כמה הלוואות הוא צריך לקחת.

בכל זאת, במקרה הזה היתרונות גדולים על החסרונות. המשק אומנם היה בהאטה לפני שהתרחש הטבח ביישובי העוטף, אבל הוא עדיין היה במצב יותר מסביר. זה אומר שאם אפשר יהיה למנוע מעסקים לפשוט רגל, ולהשאיר את הציבור במצב שבו הוא מוכן לעשות קניות אחרי שהמלחמה תסתיים, אז המשק יוכל להתאושש מהר יחסית. בנוסף, בתחילת 2023 ישראל הייתה אחת המדינות הבודדות בעולם המפותח שהחוב של הממשלה שלה היה מתחת ל- 60%.

אז נכון שגם בלי המלחמה החוב היה גדל מעט. אבל עדיין, גם אם החוב יגיע לקצת יותר מ- 70% אחוזי תוצר, כמו בתקופת הקורונה, זה רחוק מלהיות משהו שאי אפשר להתמודד איתו. לצורך ההשוואה, לבלגיה ולצרפת יש חוב ציבורי של קרוב ל- 100% תוצר, למרות שאצלם לא הייתה מלחמה מאז 1945. כך שלמזלנו, גם אם יהיו טרמפיסטים שייהנו מכסף ממשלתי שהם יכלו לוותר עליו, זה עדיין בסדר; גם בקורונה היו הרבה טרמפיסטים. אבל הצמיחה של 2021 ו- 2022 פצתה את המשק על כך.

עם זאת, צריך לזכור שמלחמה זאת לא קורונה. בקורונה ישראל לא נפגעה יותר ממדינות אחרות. עכשיו, הפגיעה מרוכזת בישראל. זה אומר שהשקל נחלש, שדירוג האשראי של ישראל ירד כמעט בוודאות, ושהאינפלציה תעלה. אז גם עם המענקים, רמת החיים של הישראלים כנראה שתרד ב- 2024. אז חוץ מהמענקים, כדאי שהממשלה תעשה עוד שני דברים. הראשון, שהיא תצמצם את כל ההוצאות המיותרות. השני, שהיא תזכור שלהכריז שהכסף למלחמה יגיע מ"קופסאות תקציביות" זה לברוח מהאחריות לקבוע את סדרי העדיפויות בתקופה שאחרי המלחמה. אבל גם אם הממשלה רוצה לברוח מזה, את סדרי העדיפויות יצטרכו לקבוע, ועדיף לעשות את זה כמה שיותר מוקדם. ככל שתהיה יותר ודאות לאן הממשלה רוצה להוביל, כך יהיה קל יותר למגזר העסקי לתכנן. בלי זה, אז גם אם המלחמה תגמר בעוד חודש, הנזקים מהמלחמה ילוו אותנו עוד שנים קדימה.

ד"ר אביחי שניר, המחלקה לכלכלה אוניברסיטת בר אילן.