הנגיד הפחדן והשר השלפן

מתחת לפני השטח מתנהלת מלחמה של ממש בין שני הבכירים בתחום הכלכלי במשק - שר האוצר ונגיד בנק ישראל. בצלאל סמוטריץ' ופרופ' אמיר ירון לא מסתדרים. כלפי חוץ יש חיוכים, אבל השליחים שלהם מנהלים קרב מהלומות כבר שנה. אין מה לעשות - יש אנשים שלא יכולים להסתדר, זה קשור גם לגישות, הערכות, זה קשור גם לבית שבו גדלת, לאני מאמין שלך. הבעיה היא שהם באג'נדה מאוד ברורה אחד נגד השני, שלא בטוח שהכלכלה היא זו שמכוונת אותם. 

משחקים בנו בזמן מלחמה - הנגיד ושר האוצר;   קרדיט דורות האוצר ויחצ

המאמי הלאומי

פרופ' אמיר ירון הוא המאמי הלאומי של התקשורת הכלכלית. הוא זכה בזה ביושר. יש לנו נגיד מרשים, ענו, מקצועי, מהסגנון של הנגידים המערביים, הוא יודע לדברר אותנו בעולם. סומכים עליו ובהתאמה עלינו. יש לזה חשיבות עצומה. אבל, הנגיד שלנו הוא לצערי פחדן. תסתכלו על ההיסטוריה של התנהלות הריבית (המדיניות המוניטרית) שהיא בעצם עיקר פועלו והשפעתו, ותראו שזה סוג של "העתק הדבק" מהנגיד האמריקאי. תסתכלו על ההתנהלות עם שער הדולר בעת פריצת המלחמה ותגידו - "כל הכבוד" וזה בהחלט כל הכבוד, הוא שריין 45 מיליארד דולר כדי להילחם בספקולנטים ובעליית הדולר על רקע המלחמה. אבל, נו באמת, אם לא זה, אז מה יש לנגיד לעשות? 

זה הברור מאליו. את הדבר שמצריך אומץ, מנהיגות, אמירה - הנגיד לא עושה. הוא מהאנשים שאכפת להם "לא ליפול". לסיים את הקדנציה בסדר, טוב, העיקר לא ליפול בהחלטה שגויה. האנשים האלו גם אף פעם לא מצליחים לקבל החלטה נהדרת ולהשאיר חותם גדול. 

הבינוניות הזו עוברת לאורך ולרוחב, למעלה ולמטה בכל בנק ישראל ובולטת במיוחד בפיקוח על הבנקים - גוף אנמי לחלוטין שגורם לציבור נזק של מיליארדים מדי שנה (הרבה מיליארדים) כשהוא מנתב לבנקים רווחים עצומים, תחת תירוץ שמדובר בצורך לשמור על יציבות הבנקים. הפיקוח על הבנקים ובנק ישראל הם המנהלים האמיתיים של הבנקים, הם אלו שקובעים את הרווחיות ואת הרווחים ואת ההפרשות. הכל. איפה האומץ להכניס תחרות אמיתית? האומץ הזה לא היה אף פעם בתפקיד המפקח על הבנקים שהיה בעצם קרש קפיצה לתפקיד בכיר במערכת הבנקאית. 
 

הנגיד הפחדן

בסביבת הנגיד מציינים לשבח את זהירות הנגיד, את החשיבות לא לרוץ ולהוריד את הריבית שמא יסתבר שזו טעות. את הבחינה השקולה, הזהירה, המקצועית של מכלול הפרמטרים. יש הרבה סיבות לא להוריד את הריבית. אבל, יש סיבה אחת חזקה יותר למה כן להוריד את הריבית ומיד, והיא גוררת אחריה סיבות נוספות - בגלל המלחמה. לא בגלל שלאנשים קשה לגמור את החודש, לא בגלל שאנשים דואגים שהעסק שלהם קורס ולא בגלל שאנשים לא מצליחים לעמוד בהחזרי המשכנתא. הנגיד לא אמור להיות רחמן. הסיבה להוריד (אפילו במעט) היא שהמלחמה מורידה את האינפלציה והנגיד אמר לנו כל הזמן שהריבית גבוהה כדי להילחם באינפלציה. 

כשהאינפלציה התרסנה, הוא אמר לנו שהריבית נשארת גבוהה כדי להילחם בעליית שער הדולר שעולה ומשפיע על המדד. עלייה של 1% בשער הדולר משפיעה בסדר גודל של  0.2% על המדד. אבל זה לא בתקופות של ירידה בביקושים. סביר להניח שההשפעה עכשיו היא בקושי חצי, אבל אם הנגיד אומר, אז ממתינים. 

ובזמן ההמתנה הזו - הפתעה. הדולר קרס למחירו מלפני 3-4 חודשים. נכון, זה יכול במהירות לחזור לעלות. הכל פתוח, אבל בשקלול של כל המידע שיש לנגיד כעת, יש לו סיבות טובות מאוד להוריד את הריבית. המלחמה הורידה את מחירי השכירות, ומרכיב הדיור במדד (שנשאר על השכירות) רשם ירידה אחרי עליות בקצב העולה על 5% ברמה שנתית בשנה האחרונה (בחידוש חוזים וחוזים חדשים העלייה אפילו הגיעה ל-9%); ובכלל, המלחמה הורידה ביקושים באופן כללי כמעט בכל מקום. זה לא מורגש בכל סעיף ובכל מקום - מחירי העגבנייה והכרוב זינקו באוקטובר בגלל שאין אספקה משמעותית מהעוטף, ובעלי ומנהלי רשתות מזון מנצלים את הנפש הטרודה של הציבור, כדי לשחק עם המחירים. אבל בבנק ישראל, על 1,200 עובדיו, מחלקת המחקר, מאות רבות של אנשי אקדמיה ובלי סוף דוקטורים, יודעים באופן ברור שכיוון האינפלציה למטה גם (לא רק) בשל המלחמה. הם גם מאותתים את זה בשיחות עם אנליסטים ועם התקשורת ובהתאמה מקבלים את האיתותים מהשוק (שוק האג"ח שאכן זה המצב).

אלא שיש פחד. והוא מובן. דמיינו לכם שבסוף האינפלציה לא תרד ויסתבר שהנגיד הוריד מוקדם מדי את הריבית. הסיכויים לכך הם לא גבוהים, אבל בהחלט קיימים, ואז אומר לעצמו הנגיד - למה לקחת סיכון? נחכה עוד חודש-חודש וחצי. 

עוד חודש-חודש וחצי של החזר משכנתא גבוה, של אי ודאות כלכלית מאוד גדולה, של מאות אלפי אנשים בחל"ת, ומאות גם במילואים, של עלייה באבטלה. של עסקים שלא גומרים את החודש. של תגובת שרשרת שעשויה להיות מנפילת עסק שמפיל את הספק שלו שמפיל את הספק שלו וכך הלאה. נכון, סביר שרבע אחוז לא ישנה את התמונה מהקצה אל הקצה, אבל מספיק שינצלו עשרות עסקים ותינתן תקווה לאלפים שהכיוון הוא הורדת ריבית שזה יביא למומנטום של בלימה בהידרדרות העסקית. זו יכולה להיות תרומתו הקטנה של הנגיד "למאמץ המלחמתי".  

ריבית בנק ישראל הנוכחית היא 4.75%. ריבית הפריים היא 6.25%, הריבית להלוואות נעה בין 7.75% ל-10%. זו ריבית גבוהה מאוד. ריבית בנק ישראל עולה משמעותית על האינפלציה הצפויה בשנה הקרובה - סדר גודל של 2% מעל האינפלציה. זה לא המצב הטבעי זה הרבה מעל הטבעי. זו תחמושת "ריאלית" של 2%. לא יקרה זעזוע אם היא תהיה מעט מתחת, זה ממש לא מה שיזיז את האינפלציה למעלה.  בנק ישראל לא יכול מצד אחד להגיד כמה הוא עוזר למשק ומבקש מהבנקים לתת הלוואות, לתמוך בעסקים וכו' ולא לעשות כלום מהצד שלו. 
 

סיכון אישי מול סיכון לאומי

הסיכון היחיד שבנק ישראל צריך לראות מול עיניו גם כיועץ הכלכלי של הממשלה הוא הסיכון של המשק. לא את הסיכון האישי שלו אם הוא יטעה, ולא את הסיכון בכך שהוא מוביל את העולם ולא ג'רום פאואל בהורדת הריבית. הוא צריך לזכור שהמלחמה כאן ולא שם, שגם אם יתברר שהוא טעה בהורדת הריבית (סיכוי קטן באם יבחר בהורדה מינימלית) זה לא סוף העולם. הוא צריך להסתכל במראה לפני שהוא מטיח ביקורת נוקבת שחלקה אמיתית על שר האוצר. האוצר עושה את חלקו "במאמץ המלחמתי", האמת שאפילו יותר מדי.  

זה קל מאוד כשמוחאים לך כפיים ומריעים לך כשאתה דורש מסמוטריץ' (דורש בעקיפין) לשנות את התקציב. זה כנראה המזל הגדול של הנגיד בשנה האחרונה - לא משנה מה הוא יגיד ומה הוא יעשה מול סמוטריץ', הוא ינצח. אבל כשחושבים על זה לעומק, הדרך העקומה (דרך מחלקת המחקר) להראות ולהביע את הדעה החשובה שצריך להוריד את התקציב ושהוא לא מורכב נכון, נועדה להסיר אחריות -"זה לא אני, זה הם". הנגיד צריך להגיד את זה בקול ברור, רשמי וישיר, והנגיד צריך לעשות את המיטב במקום שהוא יכול לעזור בו - להוריד ריבית, להנחות להורדת ריבית, אפילו מעט, אפילו פחות מרבע. הנגיד צריך לתת לשוק תקווה ולאותת שהוא נחוש, מוביל ואמיץ.

אפשר להגיד הרבה דברים (לא נעימים) על סמוטריץ', אבל שר האוצר מתפקד לא רע בכלל מאז פתיחת המלחמה כלפי העסקים והציבור כולו. הוא לא צריך ולא חייב לתת מענקים לעסקים. זה לא היה במלחמות קודמות. עסקים בבסיס הם "ישויות מסוכנות". עסקים מרוויחים וגם מפסידים, עסקים בישראל יודעים את הסיכונים. גם הכספים למפונים הם לא טריוויאלים. אז באמת, תודה רבה לשר ולצוות המקצועי שלו. 

ולצד התודה - אכזבה גדולה, שהופכת לאכזבה כפולה כשמבינים מי שני הקודקודים הכלכליים שלנו בעת הזו. סמוטריץ' חסר את היכולת להעביר תקציב מקוצץ, לבטל את מה שאפשר בתקציבים הקואליציוניים (הוא צודק שלא את הכל צריך לקצץ), והכי חשוב הוא כל כך מפחד מזעם הציבור ומהאשמות נגדו שהוא שופך כסף בשליפות של רגע לציבורים שונים - רגע, גם אשקלון רוצה תמיכה של 100%? סבבה, אין בעיה, מגיע להם. שלושה יישובים בצפון חורגים ב-400 מטר מהקו? הם יקבלו מלא. המפונים באילת התבקשו לעזוב? מה פתאום, אני משלם מראש לחודש; אין תוכנית לקבלנים? מיד תהיה, העיקר אל תדאגו.

סמוטריץ' השלפן

סמוטריץ' מרגיש כל כך אשם והסליחה שלו מתבטאת בלשפוך עלינו כסף. תמיד בעם שלנו יש את הקוטרים - "לא קיבלנו", "זה מחדל", "איפה הכסף?", אבל אנשים מקבלים הרבה כסף בתקופה הזו, ואם הכסף עדיין לא התקבל זה כי צריך לנסות להרחיק את הטפילים. צריך גם לזכור כשעושים את העליהום על סמוטריץ', שזו הקופה שלנו. כשנותנים למשפחה בשדרות 24 אלף שקל בחודש והיא בכלל מוציאה בקושי חצי מזה ומתלוננת שהיא לא קיבלה את הכסף, צריך לזכור שזה מאוד לגיטימי לבדוק שאכן מגיע לה ולזכור שהציבור משלם על זה.

סמוטריץ שלפן ובתקופה הזו זה מפחיד. הוא נענה לכל דרישות הביטחון כי הביטחון מעל הכל. הוא נענה לכל מי שיש לו כוח פוליטי, תקשורתי. הוא נענה לכולם. ככה לא מתנהג מי ששומר על הקופה. ככה מתנהג מי שרוצה להיות חביב על העם, למרות שגם זה לא עוזר לו. 

סמוטריץ' צריך להוביל מהלך של חזרה לשגרה. חלק גדול מהמופנים יכול לחזור לשגרה תוך שבועות-חודשים בודדים. סמוטריץ' צריך לקצץ בשכר של המגזר הציבורי. המגזר השמן עם האבטלה הסמויה. סמוטריץ' לא צריך להתבייש ולגרום למשרד הביטחון ולצבא להתייעל. הם רוצים עוד 100-200 מיליארד שקל בשנים הקרובות, אבל קודם תצמצמו את השומנים שלכם.

סמוטריץ' צריך להיות שר אוצר ולא מנהיג צבאי. הוא אמון על הכסף, לא על גוש קטיף. החשש הגדול הוא שהמלחמה תחסל כל ביקורת נגד התקציב של המערכת הביטחונית שהיה גדול ושמן עוד לפני המלחמה ורק ילך ויתנפח. אז יגידו לו - איך אתה חושב לקצץ בתקופה כזו, לא ראית מה קרה? אנחנו חייבים צבא חזק. והוא צריך להזכיר להם שהצבא החזק והעשיר במזרח התיכון נפל לטרוריסטים עם תקציב של אולי מאית ממנו ביום הראשון של המלחמה. אנחנו במקום אחר עכשיו, אבל זה רק מוכיח שלא הכל כסף, אלא סדרי עדיפויות  - יותר חיילים בשטח, יותר שמירות, פחות בחג אצל ההורים, יותר מילואימניקים בשטח, פחות 100 אנשי קבע בקריה. זה אפשרי.