מה המילואימניקים רוצים ולמה המדינה חייבת לתת להם?

כולם מדברים עם מילואימניקים, כולם מדברים על מילואימניקים. בכל מקום עבודה יש מילואימניקים, בכל משפחה ובכל קבוצת חברים יש מילואימניקים. כולם יודעים שאנשים לא יכולים לעזוב את המשפחה לתקופה ממושכת, כולם יודעים שמילואימניקים עצמאיים נפגעים כלכלית, כולם יודעים שגם המילואימניקים הסטודנטים הופקרו על ידי המכללות והאוניברסיטאות, כולם גם יודעים שגם מילואימניקים שכירים נמצאים בסיכון תעסוקתי אחרי שיחזרו לעבודה. הם איבדו כמה חודשים, אולי בינתיים הגיעו עובדים חדשים. מעמדם בסימן שאלה. 

מילואימניקים שנמצאים בחזית ומסכנים את חייהם לא צריכים לחשוש כלכלית, הם צריכים לקבל גיבוי מלא ותמיכה משפחתית. הבוקר נודע על 21 חללים מילואימניקים כשמחיר הלחימה מאז הכניסה הקרקעית לרצועת עזה כבר עומד על מעל 210 חללים בסדיר ומילואים ואלפי פצועים. הם משלמים את המחיר הגדול והכואב מכול, אבל העורף לא מספק להם גיבוי. עובדה, גם במסגרת ההנחות שנותנים להם ב"דירה בהנחה", אף אחד לא עושה הבחנה בין לוחם בחאן יונס לתפקיד חשוב אך זוטר בקריה.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הציע תוכנית לתמיכה במילואימניקים ובני משפחותיהם, אלא שהוא שכח שאין לו תקציב לזה. בינתיים אנשים שמשרתים מהיום הראשון של המלחמה, קיבלו מענקים של 3,400 שקל כשהתוכנית של סמוטריץ' מדברת על 8-10 אלף שקל בחודש למילואימניק בחזית. איפה הכסף? בדרך.

ובשעה שחיילי מילואים שמסכנים את חייהם יקבלו 8-10 אלף שקל כתוספת לשכר, יש המוני חיילי מילואים שעושים שירות בעורף ואמורים לקבל 4-6 אלף שקל. למה? במה הם ניזוקו-נפגעו בשלושה וחצי החודשים האלו, כשחלקם עובדים במשמרות, מצליחים לתפקד גם בעבודה האזרחית במקביל למילואים, ורואים את המשפחה מדי יום? איפה המחשבה וההבחנה ביניהם? למה לא לתת יותר ללוחמים בתפקידים שכרוכים בסיכון חיים?

זה לא רק עניין של צדק ומוסר, זה עניין של מוטיבציה. דיברנו עם חיילי מילואים. שאלנו איך הם מסתדרים עם להיות שלושה חודשים מחוץ לבית? הם לא באמת מסתדרים, הם מדחיקים, הם מודים לבת הזוג המדהימה, מתגעגעים אליה ואל הילדים. חלקם זנח את העסק, חלקם לא מעודכן במה שקורה בעבודה. הם מבינים שזה הדבר הכי חשוב שהם  יכולים לעשות בזמן הזה. 

אבל זה מנקר וצף ועולה - האם הם ייפגעו מהמלחמה? מה יהיה בהמשך? חלקם לא יחזרו למצב הקודם. יש חללים, יש פצועים, יש רבים שייקח להם זמן להתאושש. אי אפשר ללחוץ על כפתור ולחזור לתפקד. יש סטודנטים ששוחררו לפני מספר שבועות וחזרו ללימודים, אבל הם בעיכוב מטורף בחומר ואין להם רצון וחשק לחזור ללמוד (או להתחיל את השנה הראשונה), בטח שלא כשמתייחסים אליהם כסטודנטים סוג ב'. 

מילואימניקים רבים חזרו בשבוע האחרון לאזרחות, והם מתפלאים על הגישה. "למה משדרים כאן חוסר הצלחה ופסימיות, אנחנו מנצחים, הצבא חזק, יש המון ניצחונות, זה פשוט לוקח זמן וייקח עוד הרבה זמן", אומר לי רב סרן גיא שאחרי שלושה חודשים וחצי בחזית, יוצא הביתה כשעוד חודשיים הוא יחזור לשם. 

קוראים לזה מילואים היברידיים. מושג חדש שהומצא במלחמה הזו. בהתחלה זה נשמע מגוחך, אבל ככל שהזמן עובר, מתחילים לעכל שאין פתרון אחר. אנשים יעשו מילואים כמה חודשים, יחזרו לחיים באזרחות לכמה חודשים וחוזר חלילה. אלא אם יהיה סוג של פתרון מדיני או הכרעה יחסית מהירה בדרום. וכמובן - זה מבלי להתייחס לזירה בצפון שבינתיים נראה שהולכת ומסלימה.

מה המילואימניקים רוצים?

המילואימניקים לא מבקשים אחדות. הם יודעים שאי אפשר לגשר על הפערים. הם מדגישים שבחזית כולם אחים, על אמת. אבל הם יודעים שבעורף יש מחנות. הם מבקשים-דורשים שלגבי העבודה שלהם לא תהיה מחלוקת ותהיה אחדות - הם משוכנעים שמה שהם עושים הוא הכי חשוב שיכול להיות, וכל עוד הם שם הם רוצים וצריכים את הגיבוי של העורף. 

הם מוכנים למות בשביל המדינה, ובתמורה הם רוצים הכרה, הבנה ותמיכה. לא נעים לכתוב את זה - אבל בחודשים האחרונים שוחררו הרבה מילואימניקים שהבעיות בבית, צורכי המשפחה או הצרכים הכלכליים הכניעו אותם. המפקדים מתחשבים, גם המילואימניקים עצמם ממש דוחים את הבקשה לעזוב, כי הם יודעים שהמטלות על מי שיישאר יגדלו, אבל יש אנשים שלא יכלו להמשיך.

ככל שהמלחמה תימשך, יהיו יותר מילואימניקים שלא יוכלו להישאר מסיבות שונות. העורף חייב לתת להם מוטיבציה ותמרוץ, גם כלכלי. נכון שהם מסכנים את גופם ואת נפשם בשביל המדינה ואין לזה מחיר, אבל צריך להפנים שהתמיכה הכלכלית תגדיל את המוטיבציה ואת היכולת האובייקטיבית של המילואימניקים לעשות מילואים.

ואגב, זה נכון גם לחיילים סדירים שנמצאים בחזית. כסף יכול להיות תמריץ נוסף וחשוב למוטיבציה של הצבא ושל החיילים לעשות שירות מסוכן ולהישאר תקופות ארוכות במצב לחימה.
 

למה המדינה חייבת לתת למילואימניקים מוטיבציה כלכלית?

העניין הכלכלי הוא קריטי. אפשר לדבר על "הרוח", אבל כשאין מה לאכול, או כשהחבר שלך כבר סיים סמסטר באוניברסיטה ואתה תקוע במילואים, או שהבוס שלך לא קידם אותך בעבודה כי לא היית ארבעה חודשים ומישהו אחר קודם במקומך, או שהאישה אומרת לך שבכל הגן יש רק שני אבות במילואים והיא כבר לא מסוגלת, "הרוח" יכולה להישבר. 

כסף עוזר - הוא פיצוי על ההפסדים של המילואימניקים ומשפחותיהם, הוא יעזור להם לחזור לנקות המוצא. זה מגיע להם וזה עוד מבלי לשקלל את הסיכונים הגדולים שהם לוקחים. 

ואיך אפשר לתת כסף מבלי לשבור מסגרות תקציב? בראש וראשונה לעשות סדר בתקציב הביטחון המנופח. אין סיבה שאלפי קצינים ואנשי קבע מיותרים יקבלו שכר בשמיים ופנסיה תקציבית בשעה שמילואימניקים מסכנים את חייהם ונופלים כמעט מדי יום. התקציב צריך לעבור אליהם.

חוץ מזה, אפשר לקחת את המענקים-תמיכה שמוצעים למילואימניקים בעורף ולהעביר אותם למילואימניקים בחזית. 

וגם - בדקנו הבוקר על אילו הטבות מדבר משרד השיכון והבינוי כשהוא מדבר על הטבות במכרזי תוכנית דירה בהנחה. מסתבר שזה לא למילואימניקים שנמצאים עכשיו בחזית, זה לכל מי שנמצא ב"מילואים שירות פעיל", עוד הגדרה עלומה שמשמעותה - מי שעשה מילואים של 20 יום בשלוש שנים.

עם כל הכבוד לאנשים שעשו מילואים לפני שנה, לפני שלוש שנים, עם כל הכבוד גם לאלה שעושים מילואים בעורף, זה לא אותו הדבר. מגיע לחיילים בחזית יותר - תצ'פרו אותם בהטבות גדולות יותר. זה לא נתפס שהמדינה מחלקת כרטיסי הגרלות ששווים מאות אלפי שקלים, לדוגמה - תושבי קרית גת יכולים לקנות דירה בהנחה בעיר בהנחה של 580 אלף שקל וסיכוי הזכייה שלהם הם 66%, בשעה שלמילואימניק יש סיכוי אפסי.