האוצר צודק אבל מי באמת יכול להפסיק את "בזבוז" ימי המילואים?

העימות המתמשך ביחס לעסקת רכישת מטוסי קרב (F-35 ו-F-15), אשר מעוכבים לטענת משרד הביטחון על ידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' תופס לאחרונה לא מעט כותרות. אך במקביל, מתנהלים בימים אלו שורה של מאבקים נוספים בין אנשי משרד האוצר לבין משרד הביטחון והצבא, אשר נוגעים לאופן שבו הצבא מתנהל עם הכספים שהוקצו לו מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ולדרישות העתידיות שלו.

לאחרונה דווח כי במשרד האוצר בוחנים צעדים שונים כדי לצמצם את העלויות הכבדות שנוגעות להימשכות המלחמה. על פי האוצר, כבר כיום, עקפה מערכת הביטחון את היקף ההוצאות המוערך לשנה כולה, מה שמאלץ אותם לחפש אחר מקומות בהם ניתן לצמצם הוצאות. שלא במפתיע, אנשי המשרד בחרו להתמקד תחילה, בחלוקה הנדיבה של ימי המילואים מצד שורה של יחידות ואגפים בצבא. לדבריהם, המצב בו אנשי הצבא אינם נדרשים לתת דין וחשבון בפני אף גורם, הביא לבזבוז חסר תקדים של כספים.

"הבזבוז" הזה, הוא למעשה סוד ידוע, במסגרתו אלפי משרתי מילואים מקבלים תשלום מלא עבור עבודה חלקית. בחלק מהיחידות מציעים למילואימניקים לבוא רק לחלק מימי השבוע ולקבל שכר עבור שבוע מלא. אלו, גם זכאים לתמלוגים אשר מחושבים בהתאם לכמות ימי המילואים שהוזנו במערכת ולא בהתאם לכמות הימים שבוצעה בפועל. במקרים רבים אמנם מדובר בהוצאה "נמוכה" יחסית, שכן רבים ממשרתי המילואים הינם צעירים שאינם מועסקים במשרה מלאה ומקבלים את משכורת המינימום של הצבא (9,000 שקל). עם זאת, ישנו מספר לא מבוטל של משרתים שמקבלים משכורות גבוהות, עבור שירות של יומיים-שלוש בשבוע. יתרה מזאת, פעמים רבות הם מקבלים שכר כפול, שנובע מכך שהם ממשיכים לעבוד בימי השבוע האחרים, ולעיתים אף מתוך בסיסיהם.

פערים והבדלים גדולים בין משרתים

כדאי להקדים ולומר שהטענות של האוצר אינן מומצאות ואכן במקרים רבים הצבא משתמש בימי המילואים באופן שספק אם היה משתמש לו היה עליו פיקוח. היד החופשית שניתנה לצבא בכל הקשור לגיוס מילואים, הייתה אולי רלוונטית בתחילת המלחמה אך כעת הוא נדרש לבחון באופן מעמיק את האופן שבו מחולקים ימי המילואים. זה חשוב וקריטי, מכיוון שלאופן שבו גוף ציבורי נתפס בעיני הציבור חשיבות מכרעת במדינה מתוקנת. כל שכן עבור גוף ומדינה שאיבדו את אמונם של אזרחים רבים בשנה האחרונה.

למרות שבטענות של האוצר יש גרעין עמוק של אמת, כשבאים לבחון את הנושא, כמו כל נושא אחר, צריך להתעלם מרעשי הרקע ומהסיפורים הפרטניים שנוטים לצבוע את התמונה כולה בצבע אחיד. הטענות כלפי התשלום של ימי המילואים, אינן נוגעות לאלו שמשרתים בתפקידי לוחמה, בהם אנשי המילואים אשר נאלצים לעזוב את עבודתם ומשפחתם לתקופה ממושכת, מבלי יכולת לשלוט בחופשות שלהם. במקרים רבים הם נתונים בצורה כמעט מוחלטת להחלטות של הדרגים מעליהם מבלי יכולת להתאים את שירות המילואים שלהם למחויבויות הנוספות שלהם.

במקום זאת, במידה רבה של צדק, הטענות מתרכזות במי שמשרתים בתפקידים עורפיים, שם ישנה גמישות גדולה יותר ביחס לימי המילואים והאופן שבו הם מחולקים. אך גם כאן, חשוב לזכור שיש לא מעט משרתים, אשר השירות שלהם דורש מהם וויתורים משמעותיים, כמו עזיבה של ביתם (בבסיס סגור) ועבודה בהיקפים גבוהים ממה שהם עובדים בדרך כלל (עבודה בסופי שבוע ומשמרות ארוכות). כך שגם אם הם נהנים מתנאים נוחים יותר, בכל הקשור לימים שבהם הם עובדים, ויש להם גמישות מסוימת בדברים אחרים, הרי שהדבר כרוך במחיר לא מבוטל.

בנוסף, צריך לזכור שלמודלים ההיברידיים, עליהם הצביעו באוצר ישנה חשיבות גם ברציפות התפקודית של המשק. העובדה שלפחות חלק ממשרתי המילואים יכלו להמשיך ולעבוד, גם אם באופן חלקי בעבודתם עשויה להיות תרומה משמעותית למשק. במיוחד זה נכון עבור עצמאיים, שהעובדה שיש להם גמישות בימים שהם עושים מילואים מאפשרת להם לשמור על העסקים שלהם בחיים. עם זאת, כמובן שזה לא מכשיר מצב שבו מששרתי מילואים מקבלים שכר מופקע על עבודה שכלל לא ביצעו.

מציאות זו, מעלה את הצורך בתגמול נוסף עבור אלו שמשלמים את המחירים הכבדים ביותר בשל שירותם במילואים. העבודה שהשכר של כלל משרתי המילואים נקבע בהתאם לשכרם "בחוץ" אמנן הגיונית אך יוצרת שלל עיוותים, שניתן לפתור באמצעות תגמול נוסף. נכון, זה יביא לכך שינתנו תגמולים גם לכאלו שלא מגיע להם, רק מכיוון שהם משתייכים מבחינה ארגונית ליחידה כזו או אחרת. מנגד, ברור שיש מי שמשרתים ביחידות עורפיות, ובכל זאת מסכנים את חייהם ומקריבים מחירים כבדים כחלק משירותם. אבל זה לא אומר שלא צריך לפתור את העיוות הקיים, ועוד יותר מדגיש את הצורך בקריטריונים ברורים.

הניצול הוא לא תופעה חדשה

ואחרי שאמרנו את כל זה. בזמן שעשרות אלפי משרתי מילואים משלמים מחירים משמעותיים עבור שירותם, יש גם מי שמנצל את זה. זו אינה תופעה חדשה, כל מי ששירת בצה"ל או עבד בגוף ציבורי מכיר את תופעת הניצול, במסגרתה יש מי שמרשים לעצמם לנצל את העובדה שמדובר בגוף גדול ומסורבל שלא תמיד מודע להוצאות שלו ולעבודה של האדם הקטן. הרבה פעמים הניצול הזה מתאפשר הודות לאלו שכן עושים, מה שמקשה עוד יותר לזהות אותו, או לחלופין מזהה שלא בצדק את כל המשרתים או העובדים בגופים הללו עם העיוות.

אלא שלפחות הפעם נדמה שהדבר הפך לממוסד וקיבל גושפנקא מצד הצבא ומפקדיו. העובדה שכבר לא מדובר במקרים פרטניים אלא ביחידות שלמות, מצריך מחשבה מחודשת של הצבא על האופן שבו הוא מקצה את ימי המילואים שלו. המצב של צ'ק פתוח יוצר לא מעט עיוותים, ובגלל שבעתיד הנראה לעיין לא נראה שיש לאוצר דרך להשפיע על חלוקת ימי המילואים השינוי צריך להגיע מתוך הצבא. גם אם הוא לא יהיה נוקשה עם עצמו הצבא מסוגל לעשות רפורמה בחלוקת ימי המילואים, ולקבוע קריטריונים ברורים יותר. הוא צריך לעשות את זה לא רק כי זה יוצר פערים, אלא גם כי זה פוגע בתדמית שלו, שגם ככה לא במצב טוב.

לבסוף, יש כתובת אחת נוספת אליה צריך להפנות את התלונות והיא הדרג המדיני. הצבא צריך לשמור על מתח מסוים, ולהתכונן לתרחישים שונים. חוסר היכולת של מקבלי ההחלטות לשרטט יעדים ברורים מקשה גם על הצבא להיערך בצורה מיטבית לאיומים ולתרחישים שנציבים בפניו. כל מנהל זוטר יודע שכשמציבים יעדים ברורים יותר קל לכולם להתיישר ולפעול על פי הם. עד אז, לצבא יש אפשרות להמשיך והתעלם מהמציאות שנוצרה או לנסות לצמצם אותה.